יום ראשון, 22 בספטמבר 2019

חיית הטרף ושמה אלצהיימר. פרק ב.


יום האלצהיימר והדמנציה.
זה מה שהיה כתוב ברשת החברתית. יום האלצהיימר. מן יום חג שכזה. יום בו מדברים על חיית הטרף הזו שנקראת אלצהיימר, שנועצת ציפורניה בחפים מפשע. אולי יש חולצות מודפסות, אלצהיימר זה אנחנו, או דגלים. זה היום שלה. סליחה, לא, אלה החיים שלה, ומה שנשאר מהם.
אצלינו, היא הדמנציה, חיית הטרף הזו, חוגגת על טרפה כבר שלוש שנים. והאכזריות בה היא נועצת טפריה הולכת וגדלה. והחמדנות שלה הולכת ומתרחבת.
ואני חסרת אונים. מנסה להילחם, לחבק, להזכיר, לשוחח. וזה לא מצליח לי. ואני רואה את זו שיושבת מולי, שנראית בול כמו שאני זוכרת אותה כל חיי, רק יותר זקנה, ולא מצליחה להבין איך היא נעלמת, נעלמה לה . איננה.
ואני לפעמים מרגישה כמו בחלום בלהה. אוטוטו אתעורר ושוב תשב מולי אותה אחת, עם ניסיון החיים שאין כמוהו, עם הסבלנות האין סופית, עם היכולת הטבעית להראות כאילו יצאה ממגזין אופנה פריזאי, עם האמפטיה.  זו שחילקתי איתה את כל הסודות הכמוסים ביותר שלי, שתפקדה גם כאם, אבל גם כאחות שאין לי. זו שסיפור חייה, שעוד אעלה אותו על הכתב, הוא ספר ההיסטוריה של מדינת ישראל, ולא. אני לא מתעוררת, אני ערה לחלוטין, וזה לא חלום.
ובשבילה האנשים מתמוססים, וחוויות הילדות שלי שרק איתה אוכל לחלוק, נעלמות ונשארות רק אצלי ואין לי עם מי לחלוק אותן. ובני המשפחה, הילדים, הנכדים והנינים הופכים למושג מעורפל, שלעיתים הוא חסר שם, וחסר משמעות. והאיש איתו חלקה את חייה, בעבודה, בבית, ובכלל, כבר איננו, ואפילו לא נשאר כזיכרון קטנטן בפינה חבויה אצלה. פשוט איננו.
ואני כבר לא בוכה. אני כואבת את האובדן, שקשה מנשוא כשהאדם יושב מולך, ואתה מסרב להבין את המצב. אני מסרבת. בולעת את הרוק ועצובה. כל כך עצובה.
הידד.. פנו דרך.. יום האלצהיימר הגיע.


יום שני, 2 בספטמבר 2019

למה את לא כותבת?


למה את לא כותבת?
דווקא כן כותבת. כותבת את הבלוג שלי, שמכיל כבר 91 פוסטים, כותבת בפייסבוק, (לפעמים מפרגנת, לפעמים צוחקת, לעיתים מתעצבנת,) כותבת.

זה לא נקרא. זה לא לכתוב. שבי תכתבי.
האמת שדי מתחשק לי. ורעיונות במוח הקודח שלי מתרוצצים בלי סוף. מירי- המורה המקסימה שלי ל-צ'י קונג, אומרת- תרוקנו את המוח. שיהיה ריק ממחשבות. ואני חושבת איך אפשר, התאים האפורים שלי עובדים על ספידים, המוח שלי.. אין לו מנוחה.

לא מעניין. את מסיטה את הנושא. למה את לא כותבת?
מתי בדיוק? למי יש זמן? למי יש אופציה?
שוב את מתרצת תירוצים. זה לא סיבות, זה תירוצים. שבי ותכתבי כבר ספר. תתחילי ותראי שזה ירוץ. רק תתחילי.. וכמו שאני מכיר אותך, זה כבר יזוז מעצמו ופתאום תמצאי זמן, כמו שאת מוצאת לכל דבר.
איך אפשר? בדיוק עוברים דירה, עכשיו יש מחויבויות, מה עם המטופלים, ויש גם קליניקה, ואמא שצריך לטפל בה, ולא לשכוח נכדים שאני רוצה לראות הרבה, דוחות לכתוב, טלפונים לעשות, ואולי לבשל משהו? המקרר ריק, אין מה לאכול. אני רעבה.

שוב את בטורנדו מחשבות. תעצרי קצת, מי יכול לרדוף אחריך. תתמקדי. שבי ותכתבי. את יודעת בדיוק על מה את רוצה לכתוב. ויש לך הרבה מה לכתוב. תעצרי קצת. תכתבי.
אוקי.  כותבת. 
בימים אלה כותבת. 
מזל שיש מקלדת, כי עם הכתב שלי אף אחד לא היה מצליח לקרא. גם אני לא.
עדיין לא מאמינה, אבל כותבת. 

כותבת ספר.




יום שבת, 3 באוגוסט 2019

לידה. הפעם זה היה אחרת.


עברו 3 שבועות, ו- 3 ימים. ואני עדיין מעבירה בראש את החוויה, ומרגישה את פרפרי ההתרגשות בבטן כל פעם מחדש.
לידה.
אז כן. נכון. ילדתי שלוש פעמים. חוויה חזקה ומעוררת. בלי אפידורל. לא כי הייתי פריקית של לידות טבעיות, אלא כי זה מה שהיה. שעות של צירים, באולם של לא מעט נשים צועקות, נאנחות, ושותקות. כשההפרדה בין אחת לשניה היא מן רפפות של תריסון דקיק. לא, זה לא היה בשנות האדם הקדמון, אלא לפני 40, 38 ו-33 שנים. אז כן. חוויתי לידות במלוא עוצמתן. ועדיין, לא הייתי בלידה.
הפעם זה היה אחרת.
שמונה חודשים בהם אני מלווה בעיניים משתוממות, מתפעלות, סקרניות את בטנה המתעגלת של הילדה שלי. זו הקטנה מבין השלושה שיש לי. מסתכלת ולא מעכלת ששם, בבטן, יש יצור חי, תינוק קטן, שמחכה ליציאה החוצה.
לי החודשים של ההיריון שלה עברו בקלילות. לא היה לי חם, לא היה לי כבד, לא היה לי לא נוח. כן היה לי מוזר, תמוה, מופלא. איך יתכן, שהקטנה שלי מגדלת תינוק? לא ברור.
לא העזתי לשאול את השאלה. ידעתי שהתשובה תהיה שלילית. אני מאד נזהרת בפרטיותם של ילדי. אמא לא נדחפת, ומשתדלת גם להיות חמות לא נדחפת, וחותנת לא נדחפת.לא בטוח שמצליחה, אבל משתדלת.
אז שאלתי בזהירות, בווליום נמוך, בעדינות, בחשש. יש מצב? הייתי בטוחה ומוכנה לתשובה שלילית, שהיתה מתקבלת בכל הכבוד האפשרי.
כן, ברור, אם את רוצה, היא ענתה. וגרמה לי לפרץ דמעות שלאחרונה זולגות הרבה יותר מידי מהר.

לידה. הפעם אני חווה אותה ללא כאב, עם המון התרגשות, עם המון פליאה מהנס הגלוי שמול עיני, עם תחושה עילאית של בריאה.
חיכיתי לאמצע אוגוסט. ידעתי שמתחילתו של חודש אוגוסט, אני מסתובבת עם סלולרי בכיס. קשובה לכל צלצול או רטט, שאומר שזה הגיע.
וזו, בנונשלנטיות, מחזיקה את הגב התחתון, ומודיעה לי שהכאב מגיע כל ארבע-חמש דקות. אנחנו באמצע יולי. עוד לא בחודש תשיעי. אז אין מה ללכת לבית החולים. זה סתם. מיותר. אזעקת שווא. סרק.
ההצהרות הללו החזיקו כחצי שעה. כשהכאבים עברו לכל שלוש דקות, הגיע הזמן.
ואני בחדר היולדות. אין ספק שזה נראה אחרת. חדר פרטי, הכל בהישג יד, אני עדיין לא מבינה שזה חדר לידה.
ואז הגיע הזמן.
ואני חווה את התמונה המופלאה הזו. אין מילים. ראש קטן ופלומתי, והוא בחוץ. אני דומעת הרבה. זה שאיתה מתרגש. דומע גם.
תינוק. קטן, מתוק, תינוק.
לא ברור לי לגמרי אם אני מחייכת, בוכה, נושמת, עוצרת נשימה, מדברת, שותקת, רגליים רועדות, או הכל ביחד. ילדת אמרתי לה.. ילדה שלי.. ילדת..
פלא הבריאה.
אלוני שלנו. מזל טוב לך ולכולנו. קטן שלנו.
סבתא כבר מאוהבת.


יום ראשון, 9 ביוני 2019

הוא הלך לאיבוד.


היא כתבה  5 שורות בלבד. בפוסט קצר בפייסבוק. וצרפה תמונה.
בתמונה ילדון חמוד. דווקא מישיר מבט למצלמה. דווקא מבט תקשורתי לחלוטין.
ובפוסט כתוב רק-
תעזרו לי.
הוא הלך לאיבוד.
עכשיו. לפני עשר דקות נעלם.
הוא אוטיסט, לא מדבר.
לא יודעת מה לעשות.
חמש שורות קצרות. רובנו אפילו לא קוראים. מסתכלים בתמונה, שלא מעוררת שום צלצול מעיר, ועוברים הלאה. לפוסטים מאתגרים יותר. ביבי כן או לא. מה יהיה בבחירות. שוב ראו נחש בגינה ברמת השרון. העוגה הנהדרת שאפיתי בשבת. תסתכלו אנשים. תתפעלו. תריבו על פוליטיקה. תקטרו על ראש העיר, שלא יכול עליו, על הנחש.
חמש שורות קצרות. שמגלמות בתוכן את האימה, את הפניקה, את הרגשת סוף העולם, את הגהינום עלי אדמות, שחווה הורה לילד אוטיסט כשהילד נעלם לו מהעיניים. ילד שנעלם זו חוויה מצמררת לכל הורה. ילד אוטיסט, שמתקשה ביצירת קשר, בדיבור, שנעלם זו תחושת אבדון.
ואז כולם מתגייסים. הסביבה, השכנים, החברים, המשפחה, המשטרה, וסתם אנשים שנדבקים בתחושת הפחד.
ומחפשים. והילדון איננו.
ומקווים שהוא יתקל רק באנשים טובים. כאלה שאולי יבינו. שאולי ישדרו אמפטיה וקבלה, ושהוא לא ירגיש מאוים. ושהוא יסכים לגשת. שהוא לא יברח מהם. שהוא יהיה בסדר.
זר לא יבין זאת.
כך נראה לוע הר געש. כך נראה בולען.
הכל מתגמד.




יום שלישי, 30 באפריל 2019

יום השואה 2019. בשבילנו זה יום. בשבילה אלה החיים.


ושוב זה השבוע הזה.. שבו מתקרב היום הזה.. שבו מתקרבות השעות הללו.

אלה המחשבות האלה שבהן רצות התמונות הללו, ואז שומעים את הקולות האלה, ובעומק הקולות מרגישים בפחדים הללו..
זה השבוע שבו אני נזכרת בחלומות של אמא, שהיו מלווים בצעקות ובבכי בעוד אבא מנסה להרגיע, ואני עומדת חסרת אונים, שבו אני חושבת על הדרגשים האלה בהן היא, אחותה וסבתא שלי נצמדו האחת לשניה על מנת להתחמם, על מנת לשאוב חיות האחת מהשנייה, שבו אני מרגישה קוצר נשימה כשאני מנסה להבין מה היה, ולא מצליחה, מנסה להבין מה עבר, ולא מצליחה, ועדיין הלב דופק הרבה יותר מהר, והדמעות יורדות הרבה יותר בקלות.
ועכשיו- השפות מתערבבות אצלה, המשפטים חלקם רומנית, הונגרית, אנגלית, עברית, צרפתית. אבל אני מבינה. את המהות אני מבינה. תסגרי טוב את הדלת, היא אומרת לי. שימי כמה כסאות מאחורי הדלת, שהם לא יוכלו להיכנס, היא אומרת לי. ואני מנסה להרגיע ולא מצליחה.
מפחיד בחוץ, היא אומרת. אל תלכי היום לעבודה. לוקחים אנשים מהרחוב. ואני מנסה להסביר שזה היה מזמן, ולא מצליחה.
יש לך מזוודה בשבילי? היא שואלת, הפחד והאימה נשמעים בקולה.. צריכה מזוודה. בשביל לקחת לי כמה דברים. מעיל. שלא יהיה קר. ואני מנסה ללטף, ולא מצליחה.
דמנציה. מחלה איומה. מצב קשה לעיכול. הם חוזרים לזיכרונות ילדות אומר הפסיכוגריאטר. בסך הכל, לך קשה אבל היא מאושרת בזיכרונותיה על העבר המתוק.
אבל הוא לא מבין. זהו שלא. היא לא חוזרת לזיכרונות המתוקים של בית ילדותה, לריח האוכל ההונגרי, להוריה, לאחיה. הזיכרונות הללו עוברים מערכת מיסוך כבד. טמונים עמוק עמוק לא צפים. כאילו נמחקו כליל.
אבל זיכרונות אחרים, חשוכים הרבה יותר, מאיימים הרבה יותר, מציפים הרבה יותר, תופסים את המקום.
אז לא, היא לא מאושרת. היא פוחדת. היא אחוזת אימה. מכל דפיקה בדלת, מכל רעש בחוץ, מרגעי שקט מרגעי דומיה. אצלה הנאצים והגסטפו דופקים כל רגע בדלת. אוספים את היהודים ברחוב. צריך להתחבא. להיות בשקט.
 וזה עכשיו. אפריל 2019. אמא שלי.
כרונולוגית, זה היה מזמן.
בשבילה זה עכשיו. ברגע זה. זה קיים. וזה לא הולך לשום מקום.
בשבילנו זה יום השואה. בשבילה אלו החיים כולם.


יום רביעי, 20 במרץ 2019

שינויים


אז ככה,  הוא אמר, יש לי משהו לספר לכם.
יושב מולנו. הבן האהוב שלנו, וראיתי שהוא מתלבט איך להגיד.. בורר מילים בזהירות.
ואני הפולניה, ישר מריצה בראש מה כבר עשיתי לא בסדר, מה אמרתי שלא במקום, איך התנהגתי בלי ברקסים. מה זה כבר יכול להיות..
טוב.. אנחנו בדרכנו לעשות רילוקשיין, הוא אמר. בשקט.
בבום אחד הפסיקו לרוץ אצלי הסרטים. הסתכלתי עליו, ועל זה שאיתי, שגם הוא , ישב ושתק.
ואז הגיעו הפרטים. לא הרבה קלטתי. ארהב. עבודה. נוסעים. בקרוב.
דמעות. הן זלגו בעוד אני מתאמצת להיות עניינית ורלוונטית. לאן? מתי? לכמה? באמת?
אני אמא מפרגנת. בחיי.. אמא שרוצה רק טוב לילדיה. ואם המעבר טוב להם, אני רק שמחה. ואם הם יהיו מאושרים- אני רק מסופקת, ואם זה מה שהם רוצים- יש להם ממני ברכת הדרך.
במהלך הימים והשבועות שעברו מאז, אני חושבת הרבה, מגלגלת עם עצמי את העתיד לבוא, מנסה להבין שהעולם לא סובב סביבי בשום צורה.

הסבתאות יפה לי. החיבוק של שתי נכדותי ונכדי, מרפא אצלי כל מכאוב, כל מצוקה, כל עצב, כל דבר.
השיחות עם הגדולה הופכות ונעשות מרתקות יותר ויותר עם הגדילה שלה. "סבתא אני אוהבת אותך", אחד כזה, מחזיק אותי ימים...
אז צריך לשנות פאזה. סבתא בוידאו.
עדיין לא המציאו אופציה להעביר תחושה אמיתית של חיבוק בוידאו, תחושה של נשיקה בוידאו,
לעניות דעתי זו תהיה ההמצאה של המאה..
ובנתיים, הם נוסעים, הן נוסעות, היא נוסעת. זו שמחבקת בלי סוף.

ואני אסתדר. והכל יהיה בסדר. ולחיים יש דינמיקה משלהם. ורק שיהיה להם טוב.
קצת מחנק. לחלוחית כזו בעיניים. קוצר נשימה.
אהבה זה לדעת לשחרר אמר מישהו. אני עובדת על זה.

תנסו לקרא את הפוסט בפולנית. מצלצל טוב יותר.

יום ראשון, 20 בינואר 2019

חריפות הפפריקה, מעורבת עם מתיקות וחמיצות עוגת הז'רבו, על מצע של געגוע, מומס באהבה גדולה.


תמיד היית אישה גדולה. כזו שאפשר להניח עליה את הראש, לחבק, ולהרגיש בטוח. ששום דבר לא יקרה לך כל זמן שאתה אחוז בחיבוק שלה.
תמיד היית בשלנית. כזו שהניחוחות של האוכל ההונגרי, עטפו את כל מי שהתקרב למטבח שלך, שהחריפות של האוכל אצלך התערבבה עם המתיקות, הפפריקה, שלטה בתבשילים, הניחוח והחום שנדף מהסירים גרו את בלוטות הטעם, והעוגות שלך, אוח, העוגות שלך, המרקם של עוגות השמרים עדיין קיים אצלי, עדיין קיים.
תמיד היית מוקפת אנשים, חברים, אהובה כל כך על ידי כולם, דואגת לכולם, מפרגנת לכולם.
לא זכית לילדים משלך, והתייחסת אלי כאל הילדה שלך. ואני אימצתי אותך כאמא שנייה שלי. ראיתי אותך יום יום. הערצתי את היכולת שלך לשרוד את החיים בחיוך רחב, את הלב החם, הענק שלך, את הלשון המפולפלת של ההונגרית העסיסית...
לא היו לך חיים קלים. עברת את אימי אושוויץ, ושרדת, המצב הכלכלי לא היה מזהיר, ושרדת בחיוך רחב. גם הזקנה לא האירה לך פנים, את הראיה אבדת כמעט לחלוטין, גם את השמיעה, את היכולת ללכת גם. ובכל זאת תמיד אמרת- הכל טוב. שרק לא יהיה גרוע יותר.
אבל היה גרוע יותר, ועוד גרוע יותר. ואני התעקשתי לאפשר לך ללכת מאיתנו כשאת בבית שלך, במיטה שלך, ולא במסדרון מחלקה בבית החולים.
וכך היה.
ואת הלכת מאיתנו. בעודך ישנה. נשמת את נשימתך, ונדמת.
והיום לפני שנתיים, 20 בינואר 2017, הבאנו אותך למקום מנוחתך האחרונה.
ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.
בובו שלנו, דודתי האהובה.