ולפני הכל. להחזיר את כולם. עכשיו.
החדר של רונית
יום ראשון, 9 בפברואר 2025
מן שבעים שכזה.
יום ראשון, 26 בינואר 2025
היום, 26.1, היינו צריכים לחגוג לך 100 שנים.
יום שישי, 17 בינואר 2025
והפעם אליכם...
אתם שנכנסים לבלוג שלי, וקוראים.
אין לי מושג מי אתם, ומה אתם ומאיפה אתם. אני רק רואה את הרישומים של בלוגר, שמיידע אותי שהיום ביקרו בבלוג 200 קוראים, ואתמול 170 קוראים, החודש 560 קוראים, ובסהכ נכנסו לבלוג 54748 אנשים. שזה מספר בלתי נתפס.
אתם נכנסים, כנראה קוראים, ואני סקרנית.
אהבתם? היה לכם מעניין? מרגש? משעמם?
אז תכתבו לי.
יש אופציה להשאיר תגובות לפוסט. תכתבו. שארגיש שמאחורי המספרים והסטטיסטיקה, יש באמת אנשים כמוני, כמוכם, כמונו.
תודה
יום חמישי, 9 בינואר 2025
דוקא היא, הצליחה לרגש אותי
את הספר
"אומנות השילוב" כתבתי כי הייתי צריכה לכתוב. כי הייתי חייבת לכתוב. כי
הבנתי עד כמה המושג שילוב מעורפל, לא מובן, לא מיושם, לא ברור.
הבנתי שיש צורך
בתמיכה. שצריך להבין מה זה שילוב ולמה לשלב לפני שבכלל ניגשים למלאכת השילוב.
וכתבתי. ואני
לתומי ראיתי את קהל היעד. הורים לילד משולב, הורים שמתלבטים לגבי שילוב, מורים
שמקבלים ילד לשילוב בכיתתם, אנשי טיפול, והורים שבכיתת ילדם לומד ילד משולב.
ואז הגיעה
מירי. חברה ותיקה, עם רקורד מכובד של קריאת ספרים מאחוריה. בניגוד אלי, שמצליחה
לסיים ספר רק אם הוא עניני, קליט, נגיש, ותופס אותי, מירי קוראת. והרבה.
כמובן
ש"אומנות השילוב" הגיע לידיה ולעיניה של מירי, שקראה אותו מהר.
גילוי נאות,
מירי לא חלק ממערכת החינוך, לא קשורה לעולם הטיפולי, לא חלק מקהל היעד האופייני.
אבל דוקא היא,
הצליחה לרגש אותי, ולגרום לי להפתעה מוחלטת. מירי קראה את הספר, ואז אמרה לי משהו
שלא חשבתי עליו.
בכיתת נכדי, יש
ילד משולב. כך היא אמרה. אני מתכננת להקריא לנכד שלי מהספר שלך. כך הוא יבין יותר,
יתחבר יותר, יקבל יותר, וידע. ידע מה עושים איך ולמה.
לזה לא חיכיתי,
אבל זה כל כך חשוב. שהמידע ויכולת הפתיחות הקבלה וההבנה האמיתית, מהראש אבל גם
מהלב, יתקשרו עם הילדים שיושבים עם הילד שלנו בכיתה, בגן, ביחד.
יום שני, 6 בינואר 2025
מתרגשת...
אתם כל כך מרגשים אותי, במשובים שלכם על הספר החדש שלי "אומנות השילוב".


יום שני, 23 בדצמבר 2024
אומנות השילוב
כשהתחלתי את דרכי כקלינאית תקשורת לפני 46 שנה, לא יכולתי לדמיין את העושר והעומק שיביאו איתם אלפי המפגשים עם ילדים על הרצף האוטיסטי ומשפחותיהם. כל ילד וילדה, כל משפחה, כל סיפור - לימדו אותי פרק חדש בסבלנות, בהכלה, באופטימיות ובאומנות השילוב.


יום שבת, 30 בנובמבר 2024
חבלי לידה
לפני שנים, כשהתחלתי ללמד סטודנטים, הושבתי אותו מולי, הודעתי לו שהוא סטודנט כרגע, והוא עומד לעבור קורס סמסטריאלי בהתפתחות שפה ודיבור, ועוד אחד בלקויות שפה דיבור ותקשורת.
אם אתם עדיין לא מכירים אותו, הוא בחור
רציני. נותנים לו משימה והוא הולך על זה עד הסוף. לא תצליחו
להסיט אותו מהמשימה, לא תצליחו לבקש ממנו לעגל פינות, לא תצליחו להגיד לו- עזוב..
לא צריך.
קיבל
משימה, זהו. עד הסוף המר. (או המתוק).
הבחור
ישב, הקשיב לי מרצה לפניו, התבונן בשקפים, ועוד הקשיב לי. קורס שלם. ועוד אחד אחריו.
ואז-
התחיל לשאול שאלות.
אני
חושבת שאף פעם לא עמדתי במבחן רציני כל כך וחסר פשרות כל כך. עניתי, התפתלתי,
דיברתי, הסברתי, ושוב.
ואחרי
זה הרגשתי, שאני הכי מוכנה לצאת לעולם האקדמיה. שאין, אין סטודנט שיפחיד אותי
בשאלותיו כי אני, אני צלחתי את השאלות הכי מורכבות ומעמיקות שיכולות להיות. זהו.
זה שלי. וכך היה.
אז גם
הפעם.
הספר
שכתבתי, הגיע ישירות מההוצאה לאור לאחר העתקת שמש. מי שלא בקיא במונחים, הספר "אומנות
השילוב" שעוסק בשילוב ילד עם צרכים מיוחדים במסגרת חינוכית רגילה, עבר את
העורכת הספרותית, הלשונית, את ההגהה, העימוד, וההגהה החוזרת, ועכשיו יצא אלי העותק
הראשון לאישור.
נתתי
לו לקרא. נשמתי עמוק. חיכיתי לשאלות, לדילמות, לתחקיר, ללחץ.
סיים
לקרא, הושיט לי את הספר, ואמר- יופי. כל הכבוד. קריא, נגיש, משמעותי.
וזהו.
אוטוטו
הספר יוצא לאוויר העולם. אני כבר בצירי לחץ. בלי אפידורל.
הלידה
ממש ממש קרבה.
"אומנות השילוב" בדרך.