יום שלישי, 30 באפריל 2019

יום השואה 2019. בשבילנו זה יום. בשבילה אלה החיים.


ושוב זה השבוע הזה.. שבו מתקרב היום הזה.. שבו מתקרבות השעות הללו.

אלה המחשבות האלה שבהן רצות התמונות הללו, ואז שומעים את הקולות האלה, ובעומק הקולות מרגישים בפחדים הללו..
זה השבוע שבו אני נזכרת בחלומות של אמא, שהיו מלווים בצעקות ובבכי בעוד אבא מנסה להרגיע, ואני עומדת חסרת אונים, שבו אני חושבת על הדרגשים האלה בהן היא, אחותה וסבתא שלי נצמדו האחת לשניה על מנת להתחמם, על מנת לשאוב חיות האחת מהשנייה, שבו אני מרגישה קוצר נשימה כשאני מנסה להבין מה היה, ולא מצליחה, מנסה להבין מה עבר, ולא מצליחה, ועדיין הלב דופק הרבה יותר מהר, והדמעות יורדות הרבה יותר בקלות.
ועכשיו- השפות מתערבבות אצלה, המשפטים חלקם רומנית, הונגרית, אנגלית, עברית, צרפתית. אבל אני מבינה. את המהות אני מבינה. תסגרי טוב את הדלת, היא אומרת לי. שימי כמה כסאות מאחורי הדלת, שהם לא יוכלו להיכנס, היא אומרת לי. ואני מנסה להרגיע ולא מצליחה.
מפחיד בחוץ, היא אומרת. אל תלכי היום לעבודה. לוקחים אנשים מהרחוב. ואני מנסה להסביר שזה היה מזמן, ולא מצליחה.
יש לך מזוודה בשבילי? היא שואלת, הפחד והאימה נשמעים בקולה.. צריכה מזוודה. בשביל לקחת לי כמה דברים. מעיל. שלא יהיה קר. ואני מנסה ללטף, ולא מצליחה.
דמנציה. מחלה איומה. מצב קשה לעיכול. הם חוזרים לזיכרונות ילדות אומר הפסיכוגריאטר. בסך הכל, לך קשה אבל היא מאושרת בזיכרונותיה על העבר המתוק.
אבל הוא לא מבין. זהו שלא. היא לא חוזרת לזיכרונות המתוקים של בית ילדותה, לריח האוכל ההונגרי, להוריה, לאחיה. הזיכרונות הללו עוברים מערכת מיסוך כבד. טמונים עמוק עמוק לא צפים. כאילו נמחקו כליל.
אבל זיכרונות אחרים, חשוכים הרבה יותר, מאיימים הרבה יותר, מציפים הרבה יותר, תופסים את המקום.
אז לא, היא לא מאושרת. היא פוחדת. היא אחוזת אימה. מכל דפיקה בדלת, מכל רעש בחוץ, מרגעי שקט מרגעי דומיה. אצלה הנאצים והגסטפו דופקים כל רגע בדלת. אוספים את היהודים ברחוב. צריך להתחבא. להיות בשקט.
 וזה עכשיו. אפריל 2019. אמא שלי.
כרונולוגית, זה היה מזמן.
בשבילה זה עכשיו. ברגע זה. זה קיים. וזה לא הולך לשום מקום.
בשבילנו זה יום השואה. בשבילה אלו החיים כולם.


יום רביעי, 20 במרץ 2019

שינויים


אז ככה,  הוא אמר, יש לי משהו לספר לכם.
יושב מולנו. הבן האהוב שלנו, וראיתי שהוא מתלבט איך להגיד.. בורר מילים בזהירות.
ואני הפולניה, ישר מריצה בראש מה כבר עשיתי לא בסדר, מה אמרתי שלא במקום, איך התנהגתי בלי ברקסים. מה זה כבר יכול להיות..
טוב.. אנחנו בדרכנו לעשות רילוקשיין, הוא אמר. בשקט.
בבום אחד הפסיקו לרוץ אצלי הסרטים. הסתכלתי עליו, ועל זה שאיתי, שגם הוא , ישב ושתק.
ואז הגיעו הפרטים. לא הרבה קלטתי. ארהב. עבודה. נוסעים. בקרוב.
דמעות. הן זלגו בעוד אני מתאמצת להיות עניינית ורלוונטית. לאן? מתי? לכמה? באמת?
אני אמא מפרגנת. בחיי.. אמא שרוצה רק טוב לילדיה. ואם המעבר טוב להם, אני רק שמחה. ואם הם יהיו מאושרים- אני רק מסופקת, ואם זה מה שהם רוצים- יש להם ממני ברכת הדרך.
במהלך הימים והשבועות שעברו מאז, אני חושבת הרבה, מגלגלת עם עצמי את העתיד לבוא, מנסה להבין שהעולם לא סובב סביבי בשום צורה.

הסבתאות יפה לי. החיבוק של שתי נכדותי ונכדי, מרפא אצלי כל מכאוב, כל מצוקה, כל עצב, כל דבר.
השיחות עם הגדולה הופכות ונעשות מרתקות יותר ויותר עם הגדילה שלה. "סבתא אני אוהבת אותך", אחד כזה, מחזיק אותי ימים...
אז צריך לשנות פאזה. סבתא בוידאו.
עדיין לא המציאו אופציה להעביר תחושה אמיתית של חיבוק בוידאו, תחושה של נשיקה בוידאו,
לעניות דעתי זו תהיה ההמצאה של המאה..
ובנתיים, הם נוסעים, הן נוסעות, היא נוסעת. זו שמחבקת בלי סוף.

ואני אסתדר. והכל יהיה בסדר. ולחיים יש דינמיקה משלהם. ורק שיהיה להם טוב.
קצת מחנק. לחלוחית כזו בעיניים. קוצר נשימה.
אהבה זה לדעת לשחרר אמר מישהו. אני עובדת על זה.

תנסו לקרא את הפוסט בפולנית. מצלצל טוב יותר.

יום ראשון, 20 בינואר 2019

חריפות הפפריקה, מעורבת עם מתיקות וחמיצות עוגת הז'רבו, על מצע של געגוע, מומס באהבה גדולה.


תמיד היית אישה גדולה. כזו שאפשר להניח עליה את הראש, לחבק, ולהרגיש בטוח. ששום דבר לא יקרה לך כל זמן שאתה אחוז בחיבוק שלה.
תמיד היית בשלנית. כזו שהניחוחות של האוכל ההונגרי, עטפו את כל מי שהתקרב למטבח שלך, שהחריפות של האוכל אצלך התערבבה עם המתיקות, הפפריקה, שלטה בתבשילים, הניחוח והחום שנדף מהסירים גרו את בלוטות הטעם, והעוגות שלך, אוח, העוגות שלך, המרקם של עוגות השמרים עדיין קיים אצלי, עדיין קיים.
תמיד היית מוקפת אנשים, חברים, אהובה כל כך על ידי כולם, דואגת לכולם, מפרגנת לכולם.
לא זכית לילדים משלך, והתייחסת אלי כאל הילדה שלך. ואני אימצתי אותך כאמא שנייה שלי. ראיתי אותך יום יום. הערצתי את היכולת שלך לשרוד את החיים בחיוך רחב, את הלב החם, הענק שלך, את הלשון המפולפלת של ההונגרית העסיסית...
לא היו לך חיים קלים. עברת את אימי אושוויץ, ושרדת, המצב הכלכלי לא היה מזהיר, ושרדת בחיוך רחב. גם הזקנה לא האירה לך פנים, את הראיה אבדת כמעט לחלוטין, גם את השמיעה, את היכולת ללכת גם. ובכל זאת תמיד אמרת- הכל טוב. שרק לא יהיה גרוע יותר.
אבל היה גרוע יותר, ועוד גרוע יותר. ואני התעקשתי לאפשר לך ללכת מאיתנו כשאת בבית שלך, במיטה שלך, ולא במסדרון מחלקה בבית החולים.
וכך היה.
ואת הלכת מאיתנו. בעודך ישנה. נשמת את נשימתך, ונדמת.
והיום לפני שנתיים, 20 בינואר 2017, הבאנו אותך למקום מנוחתך האחרונה.
ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.
בובו שלנו, דודתי האהובה.

יום שלישי, 16 באוקטובר 2018

לטרון. 45 שנים לקרב.


עוד יום, שבו מתאספים כולם. באתר יד לשריון בלטרון.
ליד קיר השמות הגדול קבוצת תגלית שרים- עוד אבינו חי..
ובני השישים פלוס מביטים וממשיכים הלאה. אזכרה ללוחמי גדוד 79. החווה הסינית.
כמו בכל שנה. מתאספים, מדברים, ומבינים שהקרב ההוא לא נגמר ולא ייגמר אף פעם.
ורשימת השמות ארוכה וכואבת כמו תמיד.
פחות מספרים קרבות הפעם. יותר פותחים את הנפש. מספרים על חוויות הקמ"ט, על התלבטויות של פיקוד שעדיין צעיר מנשוא, על שכול שלא נגמר אף פעם, על געגוע שלא יכול לבוא על ספוקו.
ובאולם הגדול, בין תפיחות על שכם חברים ותיקים, בין שיחות על מה שהיה, ומעט על מה שעכשיו, תלויים כמה מילים על הקיר. מילים שנכתבו על ידי בחור צעיר מאיתנו, צעיר מאד, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. והמילים הללו, שכתב נועם גולדמן ז"ל, מתאימות כל כך למה שהיה, למה שעכשיו, וגם למה שיהיה...
והנתינה. הנתינה שהיתה כל כך משמעותית בימים הבוערים של אוקטובר 73.



יום רביעי, 19 בספטמבר 2018

הרעש ששבר את השקט


השקט של יום כיפור היה כמעט רועש. מכוניות לא נוסעות. רדיו מוסיקה לא שומעים. שקט נקי כמעט.
וכך זה התגלגל שנה אחרי שנה. יום ללא מכוניות, ללא טלפונים, דומיה. והקולות היחידים היו קולות המתפללים, בבית הכנסת הסמוך.
עד לאותו יום. עד שהדממה הופרה.
הרעש שהותיר כוויה בדממה השלטת.
ואין יותר שקט. פתאום יש קולות בקשר, פתאום יש דופק גבוה, פתאום יש פחד חודר שריון.
והימים שאחרי, מאובקים בעשן הטנקים, בקולות הנפץ, בצעקות הכאב, בדמעות השכול.
והנאיביות נשברת, והנקיון והרוגע שבלב הופך לכאוס. והצבע הלבן הופך אדום.
וקולות מלחמה. וזעקות הפצועים. ורעש הגבורה. וסוף עידן התמימות.
ויום כיפור לא חוזר להיות מה שהיה.
ובמקום ללכת לבית הכנסת, זה שאיתי, הולך לפגוש את חבריו השוכנים מתחת לאבן.
במקום בו טמונים כולם. אלה שהיו שם, ולא יצאו משם.
ויום השקט והרוגע נהפך ליום בו בודקים באיטנטרנט אם אין חדשות כאלה. כדי שלא נופתע יותר.
ויום הכפרה כבר איננו יום של סליחות אלא כפרה על זחיחות, על שאננות, על שחצנות, על אדישות. 

יום של זיכרון. זיכרון הקרבות, זיכרון האימה, זיכרון של אלה שהיו, ואינם עוד.
והשקט הופך לרעש.



יום שני, 10 בספטמבר 2018

אוהבת לעשות פסק זמן בראש השנה...


ספטמבר 2018 ראש השנה תשעט. 
אוהבת לעשות פסק זמן בראש השנה. לבקש בקשות בראש השנה. להחליט החלטות בראש השנה. אלה לא ממש מיושמות במהלך השנה, אבל אולי, הפעם, בכל זאת זה יצלח לי.
מה ההבדל בין בקשות להחלטות? אלה שתלויות בי ואלה שלא.
לבקשות יש גרעין קבוע, עם שינויים תלויי גיל. לפני שנים סדר העדיפות הראשון היה אהבה, שמחה, ואיכשהוא השתרבבה לזה גם בריאות.  עם השנים, הבנתי, ומיום ליום מבינה יותר ויותר שהבריאות מובילה בסדר העדיפות.. בריאות פיזית, נפשית וקוגניטיבית. אחריה אהבה. השמחה מפנה את מקומה במחלקת הבקשות, ונדחפת למחלקת ההחלטות.
אז הכי מבקשת שנה בריאה.
שנה שבה נבין שסתם שילמנו לקופת חולים, כי לא נצטרך אותם בכלל. אולי רק בשביל בדיקות שגרה. שנה שבה הפרקים, הכתפיים, הברכיים, הגב התחתון, הצואר, הסינוסים, כל אלה יהיו רק תוכן בספר אנטומיה לתלמידי רפואה, ולא נושאי שיח אצלינו בבית. שנה שבה אני ובני משפחתי, וגם חברי שמהוים את משפחתי השנייה,  לא יאלצו להתמודד עם בשורות איוב, לא יבלו את זמנם בקרב החלוקים הלבנים, לא יחפשו בגוגל מונחים מתחום הרפואה. לא ירגישו את הפחד המשתק כשהבריאות מסמנת רמזור אדום ועוצרת את החיים במסלולם הטבעי.
ואהבה. כן, אהבה. זוגית, משפחתית, כזו שחיה ונושמת בין חברים, כזו שחשוב שתהיה בין אדם לחברו בכלל. אהבה נטולת אינטרסים, נטולת תנאים, שורשית.
לאהבה לעצמך שזו לא מילה גסה, יש מדף במחלקת ההחלטות.
לא נראה לי שהגזמתי במחלקת הבקשות. שני מצרכים בסיסיים.
מי יתן.
מחלקת ההחלטות קצת בעייתית. יש בתוכה החלטות שנעשות כל שנה מחדש, נגררות משנה לשנה, ולא באות על סיפוקן. השינויים הם קלים ותלויי מצב. אולי הפעם אצליח? מבטיחה לעצמי לנסות.
שנה שבה אוכיח לילדים ולעצמי שאני יכולה להתמודד עם השינויים, עם העובדה שהם כבר אנשים ברשות עצמם, שהם לא בהכרח חושבים כמוני (ואולי טוב שכך), שאני שמחה בשמחתם בכל מקרה בכל מצב ובכל מקום, שמחה בהצלחתם, פרגון שאינו תלוי בדבר, ובטוחה שהם מתנהלים הכי טוב שיכולתי לקוות לו, גם בלי העצות שלי או ההתערבות שלי. ואני? אהיה הכי קולית שאפשר, אבין את הדינמיקה שיש בחיים. ואחיה איתה ברוגע ובנינוחות.
שנה שבה נעשה שינוי מגורים, נלמד ביחד איך חיים נהדר גם בקומה 19, כשמצמצמים דיור. נשב על המרפסת (ולא בחצר) לצפות ביחד בשקיעה כמו זוג יונים.. (אז מה אם זו קלישאה...)
שנה שבה אולי אצליח, לתת למחשבות מנוחה. אולי אלמד להיות רגועה יותר, לא לתכנן כל הזמן, להתלבט, לנהל, לנסות להבין את הכל. לא מוותרת על הדרייב, לא מוותרת על הקצב, אבל כן מקווה לרגעי ריק. לדקה בה אתה לא חושב על כלום, למנוחה קצת לתאים האפורים. קצת, ואז בחזרה לקצב הרגיל.
שאלמד להגיד לא. פשוט לא. בלי ניסיון לעטוף הכל בנייר עטיפה עדין, בלי לרכך, להתחבט, להתלבט, להתרכך, ללכת מסביב. להשכיל להכניס את ה"לא" ללקסיקון הורבלי שלי.
שנה שבה אלמד סוף סוף, למרות הנתונים השורשים הלא פשוטים שטבועים עמוק כל כך, להסתכל רק על הטוב, החיובי, האופטימי, כל כך מנסה.. כל יום וכל שעה. זה לא קל, ולא פעם זקוקה לתזכורת מבחוץ. אבל לפחות מודעת ומנסה להשתפר. אז להתעצבן פחות, לקחת ללב פחות, לא לחיות את הקשיים והבעיות של כולם. די. לראות את הטוב.
וקטנים כאלה כמו- לרזות סוף סוף, לכתוב את הספר שבוער בעצמותי, לטייל הרבה, לצלם הרבה, ולשמוח.
כמובן שלהחלטות יהיה קופי פייסט לראש השנה הבא.
אולי לא לכולן. 
שנה טובה שתהיה לכולנו.




.


יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

עיניים



עיניים חוקרות, עיניים בודקות, עיניים בוהות, עיניים נדהמות, עיניים כעוסות, עיניים נוזפות
העיניים שלכם.
והיא עומדת שקטה. אמא.
והילד בהתקף כעס, אימה, חרדה, התעקשות, בלהה.
והעיניים שלכם דוקרות.
והילד רץ, והילד תקוע במקום, משתטח על הרצפה או מטפס על המדפים בסופר, והילד בועט, והילד נושך, והילד צורח, והילד מושך.
והעיניים שלכם מביעות הכל.
והוא, רוצה להיכנס למעלית, או לא רוצה להיכנס למעלית, רוצה לקחת חטיף, או לא רוצה לקחת חטיף, רוצה ללכת הביתה, או רוצה להישאר בסופר, או רוצה להמשיך ולרוץ, רוצה להפסיק ללכת.
והעיניים שלכם נעוצות בו.
והיא עומדת שקטה, או עייפה, או בוכה, או חיוורת, או אמיצה, או חסרת אונים, או החלטית.
אל תסתכלו אתם אומרים לילדים שאתכם.
אבל המבט שלכם אומר את הכל.
אז כן. אפשר להסתכל. אפשר גם לשאול בעדינות אם צריך עזרה. אפשר להביע אמפטיה אבל ללא רחמים. וללא ביקורת.
כי בקלות יכולתם אתם לעמוד במקומה.
והיא היתה זו שהיתה בוהה בכם.

(נכתב עליכם, מטופלים צעירים שנכנסתם לי בלב ועליכן, אמהות אמיצות וראויות להערצה)