יום ראשון, 9 בפברואר 2025

מן שבעים שכזה.

 ולפני הכל. להחזיר את כולם. עכשיו.

תיראו משהו מוזר. בטוח זו טעות.
בתעודה הזו, שהפכתי אותה רק לאחרונה לביומטרית, כתוב 1955. בחשבון פשוט זה אומר שעברו 70 שנים. אבל בטוח יש כאן אי הבנה איזושהיא.
הארבעים עברו עלי בלי למצמץ. החמישים עברו בהבזק של הבנה. השישים עברו בצחוק גדול. ודוקא השבעים, סוג של נתקע לי בגרון.
ואני הרי לא אדם שסובל ממשברים של גיל. מקבלת כל קמט בברכה (אמרו לי שעדיף להגיד ככה..), כל שערה לבנה בהבנה שמקסימום הביקורים במספרה יהיו תכופים יותר (כי מה כ'פת לי, אני מתה על שמעון ושאולי..), הקרחצ'ן במפרקים מתקבלים בסביבה די בהסכמה (כי הרי חוץ מהתמכרות ליוגה, אני לא הכי ספורטיבית בעולם, בלשון המעטה, והפיזיותרפיסט המשפחתי אמר שיש התנוונות נורמטיבית עם הגיל. אז אני נורמטיבית. לא?)
אז למה דוקא השבעים לא יורד לי בגרון?
נראה לי שאני יודעת. זה בגלל הדיסוננס בין גוף לנפש, בין גוף לאופי, בין גוף לטמפרמנט, בין גוף לתפיסת הגיל הקוגניטיבית.
אפשר לנסות ולבדוק. הנתונים היבשים כאן.
גינס משופשפים יש.
נעלי ספורט בכל הצבעים (כולל ורוד מזעזע) יש.
מסתדרת עם זום, מחשב, סלולרי, תוכנות, אפליקציות, וכאלה.. וואללה, לא רע בכלל.
טיולים בחול במקומות אקזוטים, אוהבת והרבה. (הודו- אהבתי כל כך. מקום מדהים, צבעים, ריחות, אז מה אם מבוססים בפיפי של פרות? רוצה לחזור לשם? רוצה.)
אוהבת לשמוע באוטו בווליום חזק? אוהבת.
מדברת עם "כאילו", "וואללה", "סבבה", "אחלה" ועוד כהנה? מדברת.
עושה תנועות מגונות לנהגים שמעצבנים אותי, פיוז קצר לאלה שמתנהלים כאילו הזמן בכיס שלהם, צריכה סיפוקים מיידיים, בהחלט. ("אמא, את חייבת להרגיע", זה משפט שגור פה במשפחה).
חושבת מהר, עושה עוד יותר מהר, רעיונות חדשים כל הזמן, צריכה כל הזמן אתגרים חדשים, חייבת להיות עסוקה, מעייפת את הסביבה שלי. יש מכון, הוקלט פודאקסט, יש בלוג, נכתב והוצא לאור ספר (והשני בתהליכים), יש פעילות משמעותית בעמותה מדהימה, ומטרות בלי סוף.
מכורה לסרטי אימה, מדע בדיוני, משחקי הדיונון, סדרות קשוחות, סרטי מלחמה, וכאלה.
נהנית לנצח את הקטנים מסביב בחלומות, טאקי, מסיבת התה של הדינוזאורים, ועוד כהנה, וכשמנצחת רוקדת ריקודי ניצחון אינדיאנים.
מסתכלת על תמונות של אמא שלי בת החמישים פלוס, בחתונה שלי, וזוכרת שחשבתי שהיא ממש מבוגרת.
אז מה שבעים, מה?
ומאידך, שומרת בנוסטלגיה מכתבים מהצבא, תקליטי ויניל של דמיס רוסוס, אוסף של כל סרטי הגימס בונד עם שון קונרי, ורוגר מור. זוכרת את המחיקון שמחק את הצבע בסרטי הטלויזיה, ואת האנטי מחיקון שמחק את המחיקה, שומרת את עבודת סוף התואר הראשון, שהודפסה במכונת כתיבה, ובנייר קופי על מנת שיהיו עוד עותקים, מדקלמת כל מערכון של הגששים, שרה לעמיתי, נכדתי המקסימה, את השיר "עגלה עם סוסה" ונזכרת ביפה ירקוני שזמרה את השיר, (אבל שולטת גם בכל להיטי הכבש ה-16), משלמת בכרטיס ויזה ולא בטלפון, וכן, גם במזומן. זקנה שכזו. ("אמא..תתקדמי...")
ועדיין ישיבה מזרחית זו הישיבה שהכי נוחה לי בעולם, אבל לקום? זו כבר אופרה אחרת.
אז כנראה שהביומטרית הזו, ממשרד הפנים, בכל זאת לא מזייפת, והשבעים מתחיל מהיום.
ואתם יודעים מה? במחשבה שנייה, הייתי אולי זקופה יותר, מחוטבת יותר, עם פנים חלקות יותר, בלונדינית יותר, ואפילו עם עיניים כחולות יותר, (סתם.. אף פעם לא הייתי בלונדית עם עיניים כחולות..),
והיום קשה יותר לשמור על חיטוב, והקרמים לפרצוף הם הטעייה אחת גדולה, וגם הצבע בשיער היום דורש השקעה, הפרקים לא משהו, והנשימה קצרה לפעמים.
אבל עכשיו הקמטים- קמטי הבעה, העיניים נבונות יותר, הנסיון והחכמה משמעותיים יותר, הנשמה גדולה יותר. וואללה, אנחנו יפים הרבה יותר היום. (כו.. כן.. אמרו לי לתרגל מחשבה חיובית..)
ואולי אני אומרת את זה כי אני מהצד של הקמטים ולא מהצד של התמימות.
ולמרות, ואולי בגלל השבעים, אני באמת באמת אסירת תודה על כל מה שלא התפוגג עם הזמן. המרץ, המוטיבציה לחדש, הדרייב לעשות, ההנאה מאתגרים, הסיפוק מהתנדבות.
שמחה על כל אחד שהשארתי לצידי (ולא עבר ניפוי כמתבקש).
ודוקא היום, אני לא יכולה לשלא לחשוב על כל אלה שהיו לצידי ואינם עוד. מחשבות אפופות אהבה, חיוך, וגם געגוע עמוק. משפחה, וחברים כל כך טובים. רונית ואילן, יעקב, מיכאלה, וזה שנכנס גם בקטגוריה חברית, וגם אח שלי, רמי. אז איפה אתם כולכם, כשצריך אתכם כאן.
הנה הגיע היום הזה בשנה שבו אני לומדת לגלגל על הלשון מספר חדש, עשור חדש , כששואלים אותי לגילי.
היום הזה בשנה שהדבר היחיד שאני רוצה בו, זה שימשיך כך, ולא יגמר לעולם.
9.2
היום הזה בשנה שבו אני ילדת יום הולדת.
כל הרגשות:


יום ראשון, 26 בינואר 2025

היום, 26.1, היינו צריכים לחגוג לך 100 שנים.

 היום, 26.1, היינו צריכים לחגוג לך 100 שנים.

וכשאני חושבת עליך, אני כל כך מתגעגעת.

אני רוצה לזכור אותך כמו לפני השנים האחרונות שהיו שוברות לב.
אני רואה אותך גבוהה, יפה, אצילית. אי אפשר היה לתפוס אותך עם ג'ינס וטי שירט. כמוני. ובטח לא עם נעלי ספורט. תמיד נראית כמו יצאת מווג לפחות. כל כך אלגנטית, כל כך מאורגנת.
אמא שלי.
את שחוית את אימי השואה, שהבנת מהר מאד, מה חשוב בחיים שלנו, שהצלחת לבנות משפחה על אף ולמרות הכל.
את שתמיד היית כל כך שקטה, שקולה. מנומסת. מכבדת את כל מי שלידך. מה היית אומרת היום על הנעשה במדינה, על החיים שלנו פה. אין לי מושג.
מה שאני יודעת בוודאות, מרגישה כל כך זה את הגעגוע, את הרצון לשבת איתך לעוד פגישה אחת, עוד קפה אחד (ואם זה תלוי בך, היתה גם סיגריה..), עוד שיחה אחת.
דוגמא קטנה לכמה היית אהובה אלו שתי הודעות הווטסאפ, שקבלתי הבוקר משתי העובדות ממולדובה שהיו איתך בשנים האחרונות. ושתיהן כותבות כמה אהבו אותך. וכמה הן מתגעגעות. וזה לא מובן מאליו.

מה היית אומרת לו ידעת שאני מספרת את סיפור הישרדותך, גבורתך, תקומתך? היית נותנת את הסכמתך? כנראה שאף פעם לא אדע.
אבל את, תמיד אמרת שצריך להמשיך ולספר. והנה אני מספרת.

קצת סימבולי שאת חוגגת יום הולדת יום לפני שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ.
את חסרה לי . אני צריכה אותך.

אמא שלי.

יום שישי, 17 בינואר 2025

והפעם אליכם...

 אתם שנכנסים לבלוג שלי, וקוראים.

אין לי מושג מי אתם, ומה אתם ומאיפה אתם. אני רק רואה את הרישומים של בלוגר, שמיידע אותי שהיום ביקרו בבלוג 200 קוראים, ואתמול 170 קוראים, החודש 560 קוראים, ובסהכ נכנסו לבלוג 54748 אנשים. שזה מספר בלתי נתפס.

אתם נכנסים, כנראה קוראים, ואני סקרנית.

אהבתם? היה לכם מעניין? מרגש? משעמם? 


אז תכתבו לי. 

יש אופציה להשאיר תגובות לפוסט. תכתבו. שארגיש שמאחורי המספרים והסטטיסטיקה, יש באמת אנשים כמוני, כמוכם, כמונו.

תודה


יום חמישי, 9 בינואר 2025

דוקא היא, הצליחה לרגש אותי

 

את הספר "אומנות השילוב" כתבתי כי הייתי צריכה לכתוב. כי הייתי חייבת לכתוב. כי הבנתי עד כמה המושג שילוב מעורפל, לא מובן, לא מיושם, לא ברור.

הבנתי שיש צורך בתמיכה. שצריך להבין מה זה שילוב ולמה לשלב לפני שבכלל ניגשים למלאכת השילוב.

וכתבתי. ואני לתומי ראיתי את קהל היעד. הורים לילד משולב, הורים שמתלבטים לגבי שילוב, מורים שמקבלים ילד לשילוב בכיתתם, אנשי טיפול, והורים שבכיתת ילדם לומד ילד משולב.

ואז הגיעה מירי. חברה ותיקה, עם רקורד מכובד של קריאת ספרים מאחוריה. בניגוד אלי, שמצליחה לסיים ספר רק אם הוא עניני, קליט, נגיש, ותופס אותי, מירי קוראת. והרבה.

כמובן ש"אומנות השילוב" הגיע לידיה ולעיניה של מירי, שקראה אותו מהר.

גילוי נאות, מירי לא חלק ממערכת החינוך, לא קשורה לעולם הטיפולי, לא חלק מקהל היעד האופייני.

אבל דוקא היא, הצליחה לרגש אותי, ולגרום לי להפתעה מוחלטת. מירי קראה את הספר, ואז אמרה לי משהו שלא חשבתי עליו.

בכיתת נכדי, יש ילד משולב. כך היא אמרה. אני מתכננת להקריא לנכד שלי מהספר שלך. כך הוא יבין יותר, יתחבר יותר, יקבל יותר, וידע. ידע מה עושים איך ולמה.

לזה לא חיכיתי, אבל זה כל כך חשוב. שהמידע ויכולת הפתיחות הקבלה וההבנה האמיתית, מהראש אבל גם מהלב, יתקשרו עם הילדים שיושבים עם הילד שלנו בכיתה, בגן, ביחד.

יום שני, 6 בינואר 2025

מתרגשת...

 אתם כל כך מרגשים אותי, במשובים שלכם על הספר החדש שלי "אומנות השילוב".

משובים מהורים, ממורים, וגם מאנשים שרחוקים מהנושא.
החלום שלי, הדרייב שלי הוא שהספר יגיע לכל מי שעשוי להפיק ממנו תועלת. להורי הילד המשולב, למורים במערכת החינוך, לאנשי טיפול, להורים שבכיתת ילדם לומד ילד בעל צרכים מיוחדים, לקובעי עמדות במשרד החינוך, ובעצם לכולם. לכל מי שמאמין בחברה מתוקנת שבה כל פרט מרגיש שייך ומוערך וזוכה לנצל את הפוטנציאל הטמון בו.
והנה חלק מהמשובים שריגשו אותי עד דמעות..
"זה עתה סיימתי לקרוא את הספר, כאדם מן השורה שהנושא עניין אותו.
הקריאה מרחיבה את הידע על האוטיזם בכלל ועל השילוב בפרט, וברור שנכתב בידי אשת מקצוע שהנושא שזור בכל נימי נפשה.
אבל מעבר לכך, הספר כתוב בצורה מעניינת , רגישה ומרגשת (בשער החמישי, המדבר על ההורים, זלגו לי דמעות ממש). גם מי שאינו מעורב בגידול ילד על הרצף, או בשילובו במערכת, נתקל מדי פעם בילד כזה או באדם כזה , וקריאת הספר תורמת להבנה וליכולת להתייחס לדברים בצורה טובה יותר.
תודה , תבורכי 🙌🏽"
תודה לך Miri Yur
"סיימתי לקרוא את הספר אומנות השילוב בשלוש איטרציות בלבד - אצלי זה לא מובן מאליו. הספר קריא וידידותי, הוא כתוב באופן שמייצר קירבה והכלה ורואה את כל מגוון הנוגעים בשילוב בהערכה רגישות ואמפתיה.
בנוסף, ישנן הצעות אופרטיביות המגיעות לאחר המון שנות ניסיון שיש לרונית ובזה הוא ממוקד עשייה לצד הצלחה בצידה - כמנתחת התנהגות מאד הזדהיתי עם הגישה התחברתי מאד לכתוב ובפרט לעמודים 60 75 ו- 83 בהם ראיתי קרקע משמעותית להצלחה של שתילת זרעי התקווה בקיום תהליך השילוב
שילוב פירושו שוויון - להתייחס לילד המשולב כמו לשאר התלמידים בכיתה, ללא אפליה .... כל אחד מקבל את ההתייחסות שלה הוא זקוק על מנת לשגשג, כתבה רונית בחכמה ורגישות רבה. ממליצה על הספר בפרט לכל מי שנוגע בשילוב, ובעצם... לכל מי שדוגל בחברה בריאה סבלנית וטובה יותר"
תודה לך , מירב כרמלי.
"קראתי. הוא נפלא. מאורגן, מקיף , שלם ומאוד נגיש ובגובה העיניים. עשית מורה נבוכים והחלוקה נכונה ומאוד מזמין. ישר כוח התינוקי שלך הוא פלא ואור גדול בעולם" תודה לך Deganit Rotem
"לפני שעה קלה הנחתי מידי ספר שנולד זה עתה לעמיתה שלנו, רונית ולגרין. רונית הוציאה לאור את הספר "אומנות השילוב ". הספר מנתח בגישה הומניסטית מעשית את כל מעשה השילוב .קראתי וחשבתי כיצד, הפלא ופלא, השכילה הכותבת לגעת בקלינאית בדימוס שבי ,במדריכת שילוב ארצית (גם כן בדימוס ) שבי,באמא ובסבתא שבי.
רונית , נגעה בכל פינה של מעשה השילוב והשכילה לעמוד מאחורי כל אחד מחלקיו -מהמערכת וקשייה ועד הילד בעל הצרכים המיוחדים, בדגש על הילד האוטיסט.הרגשתי כי היא קלעה לצרכי כל תלמיד ,כל מורה , כל הורה ולא משנה באיזה סטאטוס תפקודי ,אבחנתי או נעדר אבחנה הוא מצוי. כמי שהנושא היה יקר לליבו בשלל עיסוקיו וביניהם גם וועדות השמה וערער אני ממליצה .....רוצו....קיראו את הספר, המליצו להורי הילדים בטיפולכם ,לעצמכם,למורות ,למשלבות .הוא ברור ,עניני ,מעשי ונולד באהבה."
תודה לך Aviva Glasberg
לפרטים נוספים הכנסו ללינק- https://ronitslp.ravpage.co.il/shiluv
ואל תשכחו לתייג חברים שחשוב להם לדעת איך עושים שילוב נכון ❤️שיתוף שלכם יכול להפיץ שינוי אמיתי. כי ביחד, השילוב הופך מחלום למציאות.

יום שני, 23 בדצמבר 2024

אומנות השילוב

כשהתחלתי את דרכי כקלינאית תקשורת לפני 46 שנה, לא יכולתי לדמיין את העושר והעומק שיביאו איתם אלפי המפגשים עם ילדים על הרצף האוטיסטי ומשפחותיהם. כל ילד וילדה, כל משפחה, כל סיפור - לימדו אותי פרק חדש בסבלנות, בהכלה, באופטימיות ובאומנות השילוב.

היום, אני מתרגשת לחלוק איתכם את ספרי החדש "אומנות השילוב". הספר אינו עוד מדריך תיאורטי - זהו אוצר של תובנות מעשיות וכלים פרקטיים שנולדו בשטח, מתוך עבודה יומיומית עם ילדים, הורים ואנשי מקצוע.
מדוע "אומנות השילוב"? כי שילוב אינו רק רעיון חינוכי - זוהי פילוסופיית חיים המקדמת שוויון הזדמנויות לכל אדם, ללא תלות בקשייו. השילוב מעשיר לא רק את הילד המשולב, אלא את כל הסובבים אותו ואת החברה כולה.
למי מיועד הספר?
• להורים לילדים בשילוב
• להורים שבכיתת ילדיהם משולב ילד עם צרכים נוספים
• לאנשי חינוך וטיפול
• לקובעי מדיניות
• לכל מי שמאמין בחברה שוויונית ומכילה
אז אם אתם הורים לילד משולב ורוצים לדעת איך מחליטים, מה עושים ומה תפקידכם בפאזל, אם אתם מורים שרוצים כלים פרקטיים ולא יודעים איפה להתחיל, ואם אתם אנשי חינוך שמאמינים בכוחו של שילוב ומשוועים להכוונה מעשית.
📖 זה הספר שיעזור לכם לשנות חיים – גם של הילד המשולב, גם של ילדי הכיתה, וגם של החברה כולה.
ורגע של תודה ❤️
ברצוני להודות מעומק הלב לכל מי שהיה חלק מהמסע הזה. למטופליי היקרים ומשפחותיהם - אתם המורים הטובים ביותר שיכולתי לבקש. לבני משפחתי האהובים על התמיכה הבלתי פוסקת ולכל השותפים לדרך - אנשי חינוך, מטפלים ואנשי מקצוע. תודה מקרב לב גם ל ספרי ניב שתהליך להוצאת הספר אצלם היה חוויה מעצימה בפני עצמה.
אני מאמינה בכל ליבי שכל אחד יכול להצליח כשניתנות לו ההזדמנות, התמיכה והכלים המתאימים. הספר הזה הוא המתנה שלי לכם - ארגז כלים מעשי לשילוב מוצלח, שנבנה מתוך אהבה, ניסיון ואמונה אמיתית בכוחו של השילוב לשנות חיים.
לפרטים ורכישה, הכנסו ללינק- https://ronitslp.ravpage.co.il/shiluv
אל תשכחו לתייג חברים שחשוב להם לדעת איך עושים שילוב נכון ❤️שיתוף שלכם יכול להפיץ שינוי אמיתי. כי ביחד, השילוב הופך מחלום למציאות.



יום שבת, 30 בנובמבר 2024

חבלי לידה

 לפני שנים, כשהתחלתי ללמד סטודנטים, הושבתי אותו מולי, הודעתי לו שהוא סטודנט כרגע, והוא עומד לעבור קורס סמסטריאלי בהתפתחות שפה ודיבור, ועוד אחד בלקויות שפה דיבור ותקשורת.

אם אתם עדיין לא מכירים אותו, הוא בחור רציני. נותנים לו משימה והוא הולך על זה עד הסוף. לא תצליחו להסיט אותו מהמשימה, לא תצליחו לבקש ממנו לעגל פינות, לא תצליחו להגיד לו- עזוב.. לא צריך.

קיבל משימה, זהו. עד הסוף המר. (או המתוק).

הבחור ישב, הקשיב לי מרצה לפניו, התבונן בשקפים, ועוד הקשיב לי. קורס שלם. ועוד אחד אחריו.

ואז- התחיל לשאול שאלות.

אני חושבת שאף פעם לא עמדתי במבחן רציני כל כך וחסר פשרות כל כך. עניתי, התפתלתי, דיברתי, הסברתי, ושוב.

ואחרי זה הרגשתי, שאני הכי מוכנה לצאת לעולם האקדמיה. שאין, אין סטודנט שיפחיד אותי בשאלותיו כי אני, אני צלחתי את השאלות הכי מורכבות ומעמיקות שיכולות להיות. זהו. זה שלי. וכך היה.

אז גם הפעם.

הספר שכתבתי, הגיע ישירות מההוצאה לאור לאחר העתקת שמש. מי שלא בקיא במונחים, הספר "אומנות השילוב" שעוסק בשילוב ילד עם צרכים מיוחדים במסגרת חינוכית רגילה, עבר את העורכת הספרותית, הלשונית, את ההגהה, העימוד, וההגהה החוזרת, ועכשיו יצא אלי העותק הראשון לאישור.

נתתי לו לקרא. נשמתי עמוק. חיכיתי לשאלות, לדילמות, לתחקיר, ללחץ.

סיים לקרא, הושיט לי את הספר, ואמר- יופי. כל הכבוד. קריא, נגיש, משמעותי.

וזהו.

אוטוטו הספר יוצא לאוויר העולם. אני כבר בצירי לחץ. בלי אפידורל.

הלידה ממש ממש קרבה.

"אומנות השילוב" בדרך.