דברים שהילדים שמחים ללמד אותי.

אנחנו מלמדים אותם. על החיים, על אנשים, על עצמם.
אבל גם הם, הילדים מלמדים אותנו. הרבה. אלו רק חלק מאמיתות שאני למדתי מהילדים...לא הכל הפנמתי, לא הכל אני מיישמת.. אבל כשבוחנים את הדברים- כמה חכמה טמונה בכל דבר... כמה אמת...

אז מפי עוללים ויונקים-

אם אתה שמח- תראה את זה. אם אתה עצוב- תראה את זה.  אל תפנים. לך עם הרגשות שלך...ועדיף בקול רם...

הפסדת במשחק- מותר להתעצבן.  מותר להיות עצוב. ניצחת? אין שמחה גדולה מזו. (ריקוד גשם אינדיאני גם בא בחשבון)

אתה אוהב מישהו- תראה את זה. גם בחיבוק.

גם אם אמא רוצה, לא מוכרחים לנשק כל דודה.

כשדודה מנשקת אותך, מותר לנגב.

חיבוק  זה משוב הכי טוב שאפשר. דובונים או צ'יריוס- עוד יותר.

עבר אמבולנס- הצטרף ליללות הצופר- אין לכם מושג כמה זה משחרר.

סוס נדנדה זה מרגיע. אם הסוס קטן מידי לגודל שלכם, אפשר לעבור לכסא נדנדה או ערסל.

עייף- לך לישון. הטעויות הגדולות ביותר נעשות כשאנחנו עייפים.

בכי טוב משחרר.

גם לצעוק מידי פעם, פותח פקקים בנשמה.

לשיר בקול רם. גם אם אתה מזייף. גם אם אתה משבש את המילים. ואגב- כמה הס-פן-תעירים היו בכל ביצה?

סיפוק מיידי. למה לחכות? עכשיו. מהר. מייד.

מכוניות מתנגשות זה כיף. עדיף גדולות שיושבים בהן, אבל גם קטנות שנוסעות על השולחן עושות את העבודה.

כשלא מבינים זה מתסכל.

לגעת בנקודות הקושי שלך יוצר  אנטגוניזם. לא רוצה לשתף פעולה בתחומים שקשה לי. למה שלא נעבור למה שאני טוב בו?

אם אני אוהב אותו- אני מחבק אותו. אם אני לא אוהב אותו הוא לא קיים.

פלסטר מרפא פצעים. במיוחד כזה שיש עליו ציור של מיקי מאוס.

נשיקה של אמא עוד יותר.

כשמקבלים מכה מהשולחן, לגיטימי להרביץ לשולחן בחזרה. להגיד לו "פוי שולחן" זו תוספת. לא מוכרחים.

כשרעבים אוכלים. כשצמאים שותים.  כשצריכים לשרותים הולכים. עדיף מייד.

להסיע מכוניות במסלול זה כיף. להעמיד אותן בשורה יותר.

אי אפשר לשנות סדרי עולם.. אם היה ירוק -צהוב- אדום, כך יהיה גם אח"כ. וגם אח"כ. ואח"כ.

למה לערבב אוכל בצלחת. יותר עדיף כל אוכל לחוד. כך מרגישים את הטעם יותר טוב.

צבעים בצלחת לא מתערבבים.

שניצל, פסטה, וקטשופ זה גורמה.

עשבים במרק- זה לכלוך בלתי נסבל. (מי אמר פטרוזיליה?)

להסתכל ברעש לבן בטלויזיה יותר מרתק מחדשות.

בכבאית נוסע סמי הכבאי.

לכל הקיפודים קוראים שמואליק.

להקיא באוטו על המושב- מעצבן את אמא.

לנסוע באופניים בכביש- גם מעצבן את אמא.

לעזוב לה את היד בכביש- אמא מאבדת את זה לגמרי.

להכניס מזלג בשקע של החשמל- מעצבן את אבא.

פתק בחולצה- זו תחושה בלתי נסבלת. כנ"ל הגומי של הגרביים, והרעש של מנורת הפלורוסנט.

בגלל שקר לאמא אני לא חייב להחליף את בגדי הקיץ לחורף.

לא בטוח שהעכבר יודע שהוא אוכל גבינה צהובה.

זה שאמא הולכת לעבודה ואבא הולך לעבודה לא אומר בהכרח שאני צריך ללכת לגן.

לא, לא התגעגעתי לקלינאית, התגעגעתי למשחקים שלה. מאד.

אתם יודעים איך קוראים לי. אז למה לשאול כל פעם מחדש?

והשמיים נעשים כחולים יותר...

זו לא מסקנה המבוססת על מחקר אקדמי, על תוצאות סטטיסטיות, על שיטות מחקר איכותניות או כמותניות.

זו מסקנה אליה הגעתי אחרי שנים של התנהלות חברתית, עם אנשים שהכרתי, מכירה, או לחילופין פוגשת במהלך היום-יום ללא חילופי דברים ורבלים.

כשאתה מחייך אל העולם- הוא מחייך אליך בחזרה.

כשאתה מחייך אל העולם, אתה מרגיש טוב יותר, והיום נעשה בהיר יותר.

מקור המסקנה הזו בניסים. גיסי. מנוחתו עדן. ניסים היה אדם חולה. מזריק לעצמו לפני כל ארוחה בגלל מצב סכרתי מתקדם, נעזר במקל הליכה בגלל בעיות במפרק הירך, ובנוסף על כל אלה, מחלת הסרטן שכרסמה בו. מחלה ארורה שתקפה אותו מספר פעמים, כאשר כל פעם כמובן היתה מלווה בכימותרפיה, הקרנות, ושלל תופעות לואי לא פשוטות.

כשהייתי מתקשרת לניסים לשאול לשלומו- הוא היה מחייך. לא ראיתי אבל יכולתי לשמוע את החיוך בקולו. מצויין, הוא היה עונה. שלומי מעולה. ולא. לא היתה בו טיפת ציניות. אמיתי לגמרי.

יום אחד לא התאפקתי-

מה כל כך מצויין? אתה הרי חולה, במצב לא משהו, בכאבים, מאושפז, מה כל כך מצויין לך?

וניסים ענה בפשטות- יש לי שתי אפשרויות- להגיד שאני מרגיש זיפת, קשה לי, אני פסימי, החיים בזבל, ואז לסגור את הטלפון ולבכות על מר גורלי, או להגיד מצויין. אחרי כמה פעמים זה כבר אפילו לא קשה, להגיד- מצויין. ואחרי עוד מספר פעמים קורה משהו מופלא.. אני מתחיל להאמין בזה.. ואפילו מרגיש טוב יותר.

או קי. הבנתי. והתחלתי לעשות שיעורים. מאז כל מי ששואל אותי לשלומי- מקבל תשובה אופטימית מחוייכת. ואז נוכחתי לדעת שהוא צדק. כשאנחנו מחויכים, זה מקרין בראש ובראשונה עלינו, ולרוב העולם מחייך אלינו בחזרה.  אנשים נעשים נחמדים יותר. גם הנהגים בכביש, גם פועלי הזבל עם משאית הזבל, שחסמה לי במשך חמש דקות יקרות בשבע בבוקר את הכביש, שמצפים לקבל מלמול זועף, ומופתעים לברכת בוקר טוב מחוייכת, מחייכים בחזרה.

ישנו מחקר חדשני בשם נוירוני המראה. תאים הקיימים במוח האדם, וגורמים לו להרגיש את מה שחש הזולת, ואפילו לפעול כמוהו. אותם נוירוני מראה שיגרמו לנו לרצות לקום ולרקוד בשעה שנחזה במופע ריקוד. שיגרמו לנו להרגיש סוג של תחושת כאב כשנצפה במישהו נופל. אולי אותם נוירונים, אצליכם, מחייכים אלי בחזרה כשאני מחוייכת.

והחיוך שלכם יפה. והשמיים מקבלים צבע יותר כחול.