יום ראשון, 29 במרץ 2015

יום המודעות לאוטיזם 2.4.15. בואו נדבר רגע....

אם נבחן את התמונה כולה, הרי שיש פה 3 שחקנים במחזה. אני, אתם והם.
אני , מאובחן על הספקטרום האוטיסטי.
הם -אמא, אבא. אוהבים, מוטרדים, עייפים, אופטימים או פסימים. 
אתם-  לא מחוברים לנושא האוטיסטי. ראיתם אולי את איש הגשם, תורמים פעם בשנה לנודניקים מאלוט שמקישים לכם בדלת או מתקשרים בשעה הכי לא נוחה, ובעיקר רחמנים בני רחמנים, עד שזה מגיע לסף הדלת שלכם. עד שזה משיק לחיים הנוחים שלכם.

התפאורה עשוייה להשתנות במהירות. פעם אחת זו חנות הסופר השכונתית, פעם זה מקדונלד לשם הלכתם עם המשפחה שלכם לאכול ביום כיף לילדים, פעם זה הרחוב ההומה אדם, ופעם זו חנות צעצועים או ספרים או בגדים לשם נכנסתם עם תחושה של שיר בלב. כי החיים יפים.
גם אני משתנה מסצנה לסצנה.
לפעמים אני הילד שהולך עם אימו ועם אביו ברחוב, ואתם לא רואים אותי בכלל. כי אני לא נראה אחרת, אין לי קרניים, ילד ככל הילדים. מחזיק ידיים עם אמא או אבא ואוטיסט.
אבל לפעמים אני הילד שצועק במסעדה, חסר מנוחה, רוצה משהו ספציפי שאין באותו היום ולא שורד את המצב. מעיף את הצלחת, חוזר אובססיבית על אותו המשפט, והמצוקה העוברת עלי קשה מנשוא. צורח בסופר כי האור המהבהב של הפלורוסנט מהבהב לי בעיניים, והכריזה של שרות הלקוחות, וגם חריקות גלגלי העגלות מוציאות אותי משלוות נפשי, קודחות לי במוח, , צועקות לי באוזניים. ואני צורח, או בועט, או שוכב על הרצפה, או עוצם עיניים או הכל ביחד. טנטרום אתם קוראים לזה.
וההורים שלי. אמיצים כל כך, נחושים כל כך, דומעים, בוכים בלב ולעיתים גם בקול, אוספים אותי אליהם ומנסים להרגיע, ומחוייכים ברגעים בו גם אני רגוע. מרגישים את הקושי שלי בכל נימי נפשם,
רוצים כל כך רוצים לעזור, ולא תמיד יכולים, סופגים את השתיקה הרועמת שלכם, את המבטים, את ההערות, את שיעורי החינוך בדקה שאתם מקפידים להעניק להם.
ואתם. דוקא עליכם רציתי לדבר פה. לא עלי, לא על אמא ואבא. עליכם. אתם שיודעים כל כך טוב איך הייתם מחנכים אותי, על מנת שלא אצרח, ולא אתפרק. אתם שכל כך בטוחים שאצלכם זה לא יקרה, אתם שטורחים להגיד בקול את דעתכם על החינוך של ההורים האמיצים שלי. אתם.
אם ראיתם אותי, ואת הורי. אם חויתם ילד שמתנהג בצורה לא מקובלת עליכם ועל עקרונות החינוך שאתם מקפידים להנחיל לילדכם, אל תעירו הערות. אל תנעצו עינים, אל תצקצקו בלשון, ואל תסובבו את הראש בהפגנתיות רועמת.
יש מצב שלא נתקלתם בילד מפונק וחסר חינוך.
יש מצב שנתקלתם באוטיזם, ברגעים הלא מחמיאים שבו. יש מצב שראיתם אותי סובל. שראיתם את הורי כואבים.
אתם בהחלט יכולים לשאול בעדינות אם אפשר לעזור, סביר שהתשובה תהיה שלילית. אבל אם האינטונציה שלכם תשדר אמפטיה אמיתית, כבר עזרתם.
2.4.15. יום המודעות לאוטיזם. הנה אתם מודעים טיפ טיפה יותר. לא, לא תוכלו להבין. גם לא תוכלו באמת באמת לעזור. כן תוכלו למנוע כאב נוסף, מיותר, הרגשה של בדידות קשה.
וזה המון.






יום שלישי, 24 במרץ 2015

פרצופה של המדינה

לפעמים זה מתחיל מוקדם. לפעמים בגיל צעיר. לעיתים אנחנו נותנים לזה בהסח הדעת לגיטימציה. לעיתים אנחנו מאפשרים את זה מתוך אידאות גדולות על חינוך והתפתחות.
זה עשוי להמשיך בגיל מאוחר יותר. שאז הבעיה להתמודד כבר גדלה. ואנחנו משפילים מבט, מרכינים ראש, מצקצקים בלשון.
"הוא קרע את הקלפים? העיף את האייפד?  בעט בשולחן? כנראה שהוא מרגיש לחוץ. אנחנו לא אומרים לו "לא" כדי שלא לדכא את היצירתיות שלו..כדי לא לשבור לו את הרצון והאישיות.."
נאמר על ידי הורים צעירים לילדון בן חמש, עם יכולת שפתית וקוגניטיבית טובה ומבט ממזרי בעיניים.
"הוא שבר את הארגטל? הפיל את הכוסות? השתולל ללא מעצורים? צרח? קילל?  מותר לו הוא היפראקטיבי. לא יעזור אם נגיד לו – לא. זה רק יעצבן אותו יותר. והוא ישתולל יותר."
נאמר על ידי הורים לילד בן 10, דעתן והיפראקטיבי, שהשתעמם.
"תדעו לכם שאני, אומר הכל. בפנים. גם אם לא נעים לכם לשמוע. לא אכפת לי שתיפגעו. מה שאני חושב- אני אומר. אין לי מסננת. ככה אני. תתמודדו."
נאמר על ידי אדם מן היישוב, לאנשים שניהלו איתו שיחה ונדהמו מגסות הרוח וההשתלחויות.
"עוף לי מהפרצוף יא זקן, תפסיק לבלבל במוח. זוז...לך לסוף התור..."
נאמר על ידי הבריון השכונתי המסוקס, לבן השמונים שניסה לבקש ממנו שלא ידחוף בתור.
"תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם"
נאמר על ידי זו שמילים זה המקצוע שלה, בעקבות ניצחון הימין בבחירות.
"בוגד שמאלני עוכר ישראל שהלוואי ילך לעזה וייפול לו טיל על הבית".
נאמר על ידי אוהד מחנה הימין, לההוא ממחנה השמאל שהעז למרבית החוצפה להביע את דעתו בקול על מהלכי הממשלה.
"הצבעה לימין יכולה להיות אינדיקציה לפיגור שכלי"
נאמר על ידי פרופסור שהועסק במערכת החינוך הגבוה בישראל.
ועוד כהנה פנינים.
מה המשותף לכולם?  היכולת הבלתי נסבלת לעשות מה שרוצים, איך שרוצים, כמה שרוצים, מתי שרוצים, גם כשהדבר פוגע/מפריע/הורס/את המסביב.
אז לא.
הילד לא יאבד את האישיות שלו, את היצירתיות שלו, גם אם ישימו לו גבולות רלוונטים.
המתבגר ההיפראקטיבי, יתמודד ויוציא את מרצו בריצה קצרה מסביב לבלוק ולא בהרסנות כלפי הסובב אותו. זה אפשרי.
האדם הדעתן יתמודד בהצלחה עם הברקסים שהוא יסגל לעצמו, ולא יגיד את כל מה שעולה על רוחו במידה והדבר פוגע באחרים.
הבריון השכונתי יחכה בתור כמו כולם. ויתן את הכבוד המגיע לזה שמבוגר ממנו בארבעה עשורים, וכבר לא רואה כל כך טוב, לא שומע כל כך טוב, אבל בהחלט מבין הכל. זה לא יוריד מאומה מהגבריות שלו.
הגברת העיתונאית, והאדון הפרופסור, ילמדו סבלנות וסובלנות מהי. וינסו לנסח את עצמם ללא גסות רוח, אגרסיביות בוטה, למרות חוסר שביעות רצונם מהמצב.
וגם האוהדים מהימין ומהשמאל, יקבלו באכזבה אבל בהשלמה את הפגנת הדמוקרטיה במיטבה, וילמדו שלא בהכרח הדעה שלהם היא דעת כולם.
האם זה אפשרי? האם זה יתכן?
לצערי לא במסגרת הלך הרוח הפושט במחוזותינו. לא, כשמילת המפתח בהתנהלות הכללית היא- ביריונות. בוודאי שלא כאשר נבחרי העם עצמם משני צידי המתרס, טורחים להשמיץ ולהכתים את המחנה שממול בכל הזדמנות, והתקשורת מלבה את האש.
וצר לי על כך. אני מסתכלת בעיניה הכחולות והתמימות של קייטי הקטנטונת, ומרגישה הרגשת החמצה גדולה שזה פרצופה של המדינה.


יום חמישי, 12 במרץ 2015

שוב יש לנו בחירות.. אבל יש. בהחלט יש עתיד.

שוב יש בחירות, וחייבים כאן להצביע
כי גם אזרח קטן קטן, יכול כאן להשפיע
ויום שבתון, זו עסקה די משתלמת
אז למה מול הרשימות, אני לא כל כך נושמת,
וגם חמצן לא מגיע לתאים האפורים
כשמתברר לי מי ומי ברשימת הנבחרים
להחליט כל כך קשה, למי להאמין
לאלה מהשמאל, או להם מהימין,
אז הרגשת החנק הולכת ומשתלטת
מול כל הסרטונים, וכל אותה פטפטת.

ביבישרה? אין מצב, הבנו איפה היינו
אספנו בקבוקים, מטוס פרטי קנינו
רבנו עם אובמה, שילמנו מלונות,
פתחנו מקלטים, חוינו אזעקות,
הגיע זמן פרידה, מספיק אותם לראות
שרהלה, הולכים, ולא להתראות.

אז אולי ציפבוז'י? אולי בהם לבחור?
הם יעשו רוטציה, ימלכו לפי התור,
הוא איש נחמד מאד אומרים האנשים
הוא איש ישר הגון, אומרות גם הנשים
אבל איפה הכריזמה? איפה המנהיגות?
אולי אצל הציפי? שם יש, זו לא טעות
היא כזו קשוחה, סוג של החלטיות
והוא עדין, שקט, מדבר כך ברכות,
הרגשה של מחזה, שוטר טוב וגם שוטר רע
זה מצליח בסרטים, אולי במשטרה
אם אפשר היה מהם לבנות מנהיג אחד
שיהיה גם דומיננטי, וגם ירוץ לבד.


אז לא המחנה, עוד אופציה הלכה
ואני עדיין כאן, מרגישה כבר נבוכה
אז לא הביבישרה, ולא הבוז'יציפ
ואני כבר מתבאסת, מתעקשת בפרינציפ
רוצה למצוא כזה, שארגיש שיש מנהיג
רוצה למצוא אחד, שהכי פחות ידאיג
והבחירה קשה מנשוא, כי אתם כולם אומרים
שאני צריכה לבחור בין שמאל ובין ימין.

לילות ללא שינה, מחשבות מתרוצצות
כי איך אוכל לבחור בלי באמת לרצות
ואתם כולכם, כאלה יודעים ומבינים,
מרצים ומסבירים, כמעט משכנעים,
אבל ההארה הגיעה בחטף
בראיון קטן, על מסך כזה רחב,
בו בוז'י מתחמק משאלה כל כך פשוטה,
האם תשב עם ביבי, באותה הממשלה.

ואז פתאום הבנתי, מחוסר התגובה,
שכולם אותו דבר, ויש לי את הברירה.
אני כאן יכולה להקשיב גם לעצמי
וללכת עם הלב, להבין את מקומי.

ולהצביע לאחד, שאותי די משכנע,
שלי מרגיש מנהיג, ולי מרגיש יודע,
יודע שילדי, מתקשים לקנות דירה,
יודע שצבא זה חובה ולא בחירה
יודע שחינוך, זו לא מילה גסה
יודע שערכים אצלינו בגסיסה
יודע ששואה זה לא מושג יבש
מכיר בגבול הדק בין נכבש לבין כובש


אולי אני טועה, את זה הזמן יגיד
אולי אני צודקת, שבוחרת בלפיד
אבל במאבק בין לב לבין הראש,
חשוב תמיד לזכור, כולנו בני אנוש
ומעבר לשכלתני, מוחלט, וגם סגור

כדאי לתת ללב, איזו נישה לאיוורור.