לפעמים, לעיתים רחוקות, זה קורה. ואז זה קשה מנשוא. מכביד, מדיר שינה. מציק. אין מנוחה.

אקטואלי לימים אלו.

טיפול בלקויות תקשורת שפה ודיבור. זו הגדרת המקצוע שלי.

קלינאית תקשורת, זה מה שאני עושה בשעות העבודה שלי.

לא, זה לא נכון. זה לא רק מקצוע. קלינאית תקשורת זו ההוייה שלי. זו אני. גם כשאני רעיה, אמא וסבתא. אני מטפלת.

מקצוע לא קל. מאד טוטלי. דורש הרבה אנרגיות טובות.

37 שנות עבודה מול ילדים והורים. מאות ילדים. קשיים מקשיים שונים. המטופלים רובם עם קשיים נרחבים. תקשורת, או אם נקלף את המילים העדינות- אוטיסטים. קשיי שפה לא פשוטים, קשיי דיבור. זה בטח די קשה, מגיבים לי כשאני מספרת על העבודה. זה בטח מתיש, סוחט, מלחיץ, כבד.

לא. אני עונה. זה מאתגר, מספק, מעניק עוררות לתאים האפורים כל דקה וכל שנייה, מצריך יכולת הקשבה גם מעבר למילים, חוזק נפשי, יכולת אמפטיה, יצירתיות, רצון להתחדשות, וגם אהבת אדם, וילדים בפרט, הנאה גדולה לצד סבלנות ואופטימיות ויכולת הערכה של כל צעד קטן קדימה, כל התקדמות ולו הקטנה ביותר משמחת את הלב.

אבל לפעמים, לעיתים רחוקות זה קורה. ואז זה קשה מנשוא. מכביד, מדיר שינה. מציק. אין מנוחה. 

אחת לכמה שנים, מגיע ילדון, בדרך כלל עטוף בהורים מקסימים, חרדים, דואגים, בוטחים בך מאד.

ואתם עובדים. בגישה כזו, וגישה כזו, באסטרטגיה אחת, שניה ושלישית, באמצעים כאלה ואחרים. והילדון מתוק, והוריו מקסימים, אבל אין התקדמות. לא קורה כלום.

ואת מנסה. ואת חושבת. ואת קוראת. ואת לומדת, ואת מתייעצת, ואת מנסה שוב. וברור לך שזה לא זז. שזה לא קורה.

ואז זה קשה. ואחרי מספר חודשים את מבינה שזה לא הולך.

ואת יושבת מול ההורים, מישירה מבט. ואומרת להם- איתי זה לא עובד. לא בגללו. לא בגללי לא בגללכם. בגלל האינטגרציה. החיבור של מה שאני עושה, מה שאני יודעת, מה שאני חושבת, עם הילד, עם הקושי, עם המצב.

והם שבורים. ואת רואה שבשבילם זו גזרה מאד קשה לעיכול. ואני מנסה להסביר שאני בהחלט לא מיואשת מהילד. לא מרימה ידיים. אם הם רוצים נמשיך לנסות ביחד. הוא בהחלט יכול להתקדם. אבל לדעתך המקצועית, ועם יד על הלב, בנקודת הזמן הנוכחית זה מצריך החלפה של מטפל.

ושיחה כזו מצריכה כנות. הרחקת האגו המקצועי הצידה. הפנמה שאת לא סופרוומן. שיש לך המון הצלחות, אבל אלו באות לצד מקרים כאלה בדיוק. שאת צריכה להישיר מבט ולהגיד- בשביל הילד, תחליפו מטפל.

ואת יודעת שזה נכון לעשות. שעכשיו זו הדרך היחידה. שאת חייבת בישירות, כנות ושקיפות. שמצפונך המקצועי והאישי מחייב אותך לעשות זאת.

לא היו הרבה סיטואציות כאלה. אפשר לספור אותן על יד אחת. אבל כל אחת מהן נחרתה בליבי.

השבוע זה קרה.

וממשיכים הלאה. 

מילותיה של אם

קראתי את מה שהיא כתבה. כל מילה נכנסה אצלי לנשמה. כל מילה טעונה בכל כך הרבה אהבה, רגש, וגם רציונליות, רגליים על הקרקע. אופטימיות ותקווה, מול הבנה ריאלית לחלוטין של הקורה.

היא אמנם כתבה בדם ליבה, אבל המילים מייצגות כל כך הרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. כל כך חשוב שאלו שלא חווים את היום יום הזה של התמודדות אין סופית, עליות וירידות, חוסר ביטחון, יקראו. ושוב יקראו. ואולי זה יפתח להם בנשמה צוהר קטן של אמפטיה, הכלה, קבלה.

ביקשתי רשות לשתף. הסכימה.  למרות המוכנות שלה להיחשף העדפתי לשמור על פרטיותה ופרטיותו של בנה. פוסט כל כך חשוב.

מזל טוב לך גם ממני, ילד מקסים.
אז הנה. לא נגעתי.

מילותיה של אם.

מה שכתבתי ולא הצלחתי להקריא... 
ותיכף נביא את העוגה ונשיר לך "אין אין חגיגה..." והשיר "היום יום הולדת" יבלוט בהעדרו מהמסיבה שלך. כי השיר המשמח הזה כנראה מזכיר לך הרבה אורות, בלאגן, רעש.. בדיוק הדברים שמציפים אותך. והמסיבה תהיה קטנה ומשפחתית ותכלול דיבורים על מה מיוחד בך כל כך.. אבל לא נשאל למה וגם לא נסביר, כי אין תשובה לשאלה הזאת. ונצטלם ואתה תהיה יפה ולא תאהב בכלל את הפלאש שמאיר לך בעוצמה את העיניים. ונכין אותך לתספורת הראשונה שלך נספר לך סיפורים אודות החלאקה, ותראה את אח שלך מסתפר ועוד כמה ילדים ונגזור. אחרי הכנות מרובות. 
ותיכף נדליק נרות ולא נכבה... שאורך ... יאיר. 
והכל יהיה אחרת. שונה מכל מסיבות יום ההולדת שחגגנו עד עתה. מותאמת קודם כל לך וגם לנו. 
נולדת בתחילת חודש כסליו, חודש מלא באור. קראנו לך ... ואבא שלך הסביר על השם שלך, על הרגע הקסום הזה שבו בוקע אור ראשון, האור הנקי הראשוני הפותח ומאיר את היום. חודש מלא בניסים ובאור , סימן של ברכה.
ילד חמישי, הורים מנוסים סה"כ, במה כבר יכלו להפתיע אותנו?! 
הכנסת הרבה שמחה ואור הביתה אבל גם רגשות אחרים שאותם לא הכרנו בכזאת עוצמה. דאגה, פחד, חוסר שליטה ולו"ז צפוף של טיפולים. מושגים חדשים נכנסו לחיינו, אוטיזם, רצף, ספקטרום, מדדים, איבחונים, כרטיס נכה, תיק ברווחה. למדנו לשמור עליך... "להתנפל" על אותה פסיכולוגית שבאדישות הטיחה בנו שמה זה כבר משנה אם אתה אוטיסט או מפגר... ולמדתי לא לוותר ולהתעקש לדבר קודם כל על הכוחות שלך, להאיר אותם ולמרקר בכל הוועדות השונות. למדתי להתמקד בכוחות הרבים שלך וזה מקרין על ההתבוננות שלי על החיים בכלל. ההתנסות האישית שלנו משנה חשיבה. 
אני נלחמת בשבילך כדי לפלס לך שביל ללב של אנשים דבר שאתה עושה בטבעיות הרבה יותר טוב ממני.
כל ילד בן גילך או גרוע יותר, צעיר ממך שמתקשר יפה מציף את הכאב באופן בלתי ניסבל, כל ילד שצעיר ממך בשנתיים או יותר שם לנו מראת תקשורת מול הפנים, מראה עגומה ומבעיתה. 
והאחים שלך, הילדים שלי הטובים והחכמים לא זקוקים לשיעורים כמו "האחר הוא אני", הם מקבלים אותך בלב פתוח ובאהבה ללא גבולות. ואני גאה בהם בכל כך הרבה מובנים ובגלל כ"כ הרבה סיבות. 
עם כל כך הרבה ניגודים אנחנו מתמודדים, לעיתים אני חשה שאתה בתוך בועה מפלדה ואתה.. כל כך רך ונעים, דוק של מעטפת סוגר סביבך, דוק של רגישויות. 
האהבה שלי אליך היא שונה, היא כמעט ללא כעס, ללא תנאים וללא גבולות, אפילו שאתה מפגיש אותי עם כל מה שאני לא. וזה פוגש במקומות הכי כמוסים כואבים ועמוקים. הפחד חודר לכל מקום, זוחל מתחת לשמיכתי, לליבי. ולפעמים אני בוחרת להיות קצת כמוך, בלי מילים מלאה ברגש ודמעות.
תמיד ידעתי להתמודד עם דברים הזקוקים לתיקון... 
הצד החזק שלי הוא ריצה למרחקים קצרים ובד"כ הגעתי בין הראשונים אבל מה עם ריצה למרחקים ארוכים?! ללא חימום או הכנה... כמה פציעות יהיו בדרך והאם יהיו כאלה שלא נוכל להתאושש מהן? ומה עם השחיקה, הכוחות שאוזלים עם הזמן, וזה שלא רואים את סוף המקצה מהמקום בו אני נמצאת כרגע, כמה נותר לי לרוץ והאם יהיו עליות קשות שלא נצלח? האם נגיע יחד או לחוד, כמה חברים יחכו לנו או ילוו אותנו בדרך שלנו וכמה יישארו מאחור או יאלמו ויפרשו בדרך... 
ילד חמישי אבל כל כך הרבה דברים שעשינו בפעם הראשונה...
וכל שלב מטלטל מקודמו וכל משוכה שעוברים נשברים עוד קצת ושוב.. מתחזקים וזה מצטבר. ולפעמים נותנים לגל לחלוף עד שמגיע גל נוסף שמציף את הכאב אבל גם סוחף ושוטף את העצב. ובכל פעם אני מופתעת איך שוב זה מכה בי ואיך כל נקודה מחלישה ומחזקת כאחד.. 
כמה ניגודים.. 
ואנחנו נפעמים מהעוצמה של המעגלים שסביבנו שנהפכים להיות מודעים יותר, קשובים, רגישים עוד קצת. שגרירים נאמנים, הדואגים לשונה ולזקוק לסיוע וכל אחד פותח מעגלי טוב נוספים המפיצים אור ושפע של טוב... והכל בזכותך.

ילד שלי, אתה נמצא איתי בכל מקום גם כשאתה במעון, בכל מקום בו אני נמצאת אני חושבת עליך.. האם היה לך כאן טוב, האם מספיק שקט, לא מסנוור מדי ומיד מחפשת פתרונות איך להקל עליך. 
ואני מפנה לעצמי מקום להצטער ולהתאבל על ניפוץ החלום, על האינטנסיביות שנכפתה על האתגר ועל השוני.
אבל בזכותך גילנו שהשחר מפציע בכל יום. גם בימים של גשמים וערפילים כבדים עולה לה החמה ומאירה ומחממת וכל יום היא נראית קצת אחרת. גם המיקום שלנו משתנה. הכרנו כוחות שלא ידענו שקיימים בנו ונלחמנו בשבילך אבל גם בשביל אחרים ובשבילנו... ונפלנו וקמנו ולמדנו שפה חדשה ועולם מרתק, רחוק וקרוב ושנוא ואהוב ומבלבל, שפה מיוחדת השייכת רק לך כי אין אחד על הרצף שדומה לך. ואני מאיטה את הקצב שיותאם לך, כל כך מאטה. מתכווננת. 
כי בהעדר מילים אתה מנסה להביע את עצמך ואני מנסה להבין. מתבוננת עמוק לתוך עיניך שבד"כ לא מיישרות מבטן אלי ומנסה להבין ללא מילים למה אתה זקוק ומה עיניך מספרות לי? 
ועכשיו יש לך יומולדת. 
אני נוצרת בליבי את הפחד ומפנה מקום לתקווה. אני אוחזת בכל כוחי בשולי גלימתה, היא חמקמקה, שקופה, לעיתים נוכחת במלוא הדרה. רגע כולה חפונה בכפותי ובליבי ורגע אחרי היא כבר נעלמת.
בשלב הזה, הנוכחי אני תמיד צעד לפניך, מתפללת שאגיע לרגע בו אוכל לשבת רגע, ולשלוח אותך לדרכך להתבונן בך מתרחק ולהיות בטוחה שאתה יודע מה טוב בעבורך ומה פחות ולדעת להתרחק. 
גם אם פי מלא שירה כים אין אני מספיקה להודות לך בורא עולם על הילד המתוק והמיוחד הזה שלימד אותי להעריך כל דבר. שברגע אחד יכול לגרום לי לדמוע ולצחוק לשמוח ולאהוב עד כלות. הוא שמזכיר לי מה הם הדברים החשובים בחיים. 
תודה לך שבחרת בנו. על השמחה על החוכמה על השפה המיוחדת והחדשה שאתה מלמד אותנו, כי בינתיים אתה לא מצליח כל כך ללמוד את השפה שלנו. 
הגחת לפני 3 שנים ופתחת את מאגר הדמעות שפתח את הלב לתפילה. 
לא שוכחת לרגע, 
כי תמיד הכי חשוך רגע לפני עלות השחר. 
ומאמינה כי השחר עוד יפציע. 
מזל טוב ילד מקסים ואהוב שלי.

הסתכלתי לה בעיניים. השתדלתי להיראות תמימה

בת חודשיים. לבנה צמרירית מתוקה ושקטה. כן שקטה. ההיא הגיעה עם הבת שלה. חיפשה גורה. הסתכלתי לה בעיניים. השתדלתי להיראות תמימה. האחיות שלי שכבו בסלסילה לידי. ההיא שאלה את זו שהביאה אותי ליום אימוץ גורים, זו מהעמותה, מי הגורה הכי רגועה ושקטה. עצמתי עיניים. עשיתי play dead. והצביעו עלי.

היא לקחה אותי בידיים. ליטפה אותי. ליקקתי אותה בעדינות, וזהו. היא היתה אצלי בידיים.

חתמה על הטפסים. הזו מהעמותה אמרה לה- האמא כנענית. וההיא אמרה, אין בעייה, זה הכלב הרביעי שלי. אחרי פוינטר, בוקסרית, ומעורבת , אני יודעת איך מגדלים כלבים. ואני חייכתי לי בשקט בפנים.

בבית הייתי שקטה. לשבוע.

אחרי שבוע החלטתי שדי. מספיק. הרי אי אפשר להחזיק פאסון כל כך הרבה זמן. זה היה הרגע המתאים. שחררתי את האישיות שלי החוצה. התרוצצתי אחוזת עמוק, נשכתי כל מה שהצלחתי להגיע אליו, כולל את הרגלים, הידיים, המכנסיים , הגרביים, של ההיא וההוא שאיתה.

הם, ההיא וההוא לא הבינו מה נפל עליהם. כזה עוד לא היה להם. ואני,  נבחתי. שוב נבחתי, עוד נבחתי, וגם נבחתי. כי הרי יש בי דם כנעני. ואני שומרת על ההיא וההוא שפתאום נראו חוורים יותר.

אז ההיא נכנסה לאינטרנט. קראה על כנענים. קראה על גורים, קראה על אילוף. קראה על מאלפים.

מה שנראה להם מוזר, שלמדתי בציק לשבת, ארצה, וגם צרכים עשיתי רק בחוץ. אבל כל היתר- אללה יסתור היא אמרה. היא נסתה לאלף אותי. אני נבחתי עליה. היא נסתה לאלף אותי. אני נשכתי אותה.

ואז הגיע המאלף הראשון. נחמד. די כיסח אותי. והיא מרחמת. והמאלף הלך. ואני נבחתי. והיא בכתה. ואני נשכתי.

ואז הגיע המאלף השני. רציני עם קרדיטים מרשימים מאחוריו. גם נחמד. בחן אותי ממושכות. אני דוקא השתדלתי לתת שואו. היא עמדה והסתכלה. ואז הם ישבו לסיכום. לא תצליחי הוא אמר. צריך לקחת אותה לפנימיה לאילוף. היא כנענית הוא אמר. ואת כבר לא בת עשרים הוא אמר. וגם אין לך את זה הוא אמר.

היא לא אהבה את הסיכום. הוא הלך. ואני נבחתי. ואני נשכתי.

ואז הגיע המאלף השלישי. אסף גל. גם הוא נחמד. מאד נחמד. עיניים כחולות. הסתכלתי עליו והוא עלי. היא על שנינו. ודוקא הפעם הוא מצא חן בעיני. והתחלנו לעבוד.

הוא באמת השקיע. היא באמת השקיעה. אני, אני באמת הפעם השתדלתי. היא התחילה להתאהב בי. אני התחלתי לציית לה. ועל כל זה ניצח אסף. אלוף האילוף. בתבונה, בנעימות, במקצועיות, עם התייחסות חיובית, התנהגותית, אבל החלטית ועקבית.

והיא, שיודעת מה זה עבודה התנהגותית, לומדת מאסף, מפנימה, ומנסה ליישם.

גדלתי. בת שנתיים וחצי, כמעט שלוש. עדיין נובחת מפעם לפעם, שומרת על הבית. כבר לא נושכת, ואפילו די מצייתת להיא ולהוא. כשבא לי. ולרוב בא לי.  די אוהבת אותם. והיא מאד אוהבת אותי. היא מרגישה שלקחה כלב חסר חינוך, והפכה אותו למבוית. שתחשוב. העיקר שיש לי יד מלטפת כשצריך, התייחסות עקבית ולא מבלבלת, וגבולות. כן- גבולות זה לא מילה גסה.

יש עוד עבודה אין ספק. היא תמיד משתדלת, ואני משתדלת לפעמים. אבל נרגענו כולנו. וטוב לנו ביחד.

תודה ענקית לבעל העיניים הכחולות. אסף גל אלוף האילוף. הכי מאלף שיש. מההיא, מההוא, וגם ממני.

באנג'י.