"לא תשליך" . ימי קורונה, ספטמבר 2020

 לאסוף, לקבץ, לחבק. אלה רק חלק מהמילים המנוגדות למילה להשליך.

השנה אני לא עוסקת בתשליך, לא משליכה ממני. השנה אני עוסקת בפיתוח מנהג חדש. אני עוסקת באיסוף.

אוספת אלי מחשבות חיוביות, שיצליחו לעמעם את השליליות.

אוספת אלי אנשים טובים, שלהם חלום משותף לשלי, של אהבת חינם, מדינה מתוקנת, דאגה לפרט, הכלה ושילוב של כלל האזרחים כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו.

אוספת אלי את הזיכרונות הטובים של אהבת המדינה, של ההכרה שזה מקומנו, את חוסר המוכנות לוותר על מה שמשפחתי לחמה בשבילו, ואיבדה חייה בשבילו- וחוזרת להאמין שיהיה פה טוב יותר, עם אנשים אמיתיים יותר, שהרצון להיטיב הוא זה שיוביל אותם, ולא האגו והאינטרסים האישיים

אוספת אלי את התקווה שהמדינה תמשיך להיות דמוקרטיה מובילה, ולא דיקטטורה.

אוספת אלי את השמחה, האופטימיות, היכולת, ההכרה, האומץ, היוזמה.

אוספת אלי את המוטיבציה לשמור על בריאות, לשמור על משקל, לשמור על פעילות גופנית, על מנת לאגור כוחות ויכולת להתמודד עם האיום הווירלי שתפס שליטה על חיינו.

אוספת אלי את משפחתי, הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, בלייב, בטלפון, במסך, כל אמצעי כשר. כי מה חשוב יותר ממשפחה?

אוספת אלי את ההרגשה העוטפת של שיחה עם אמא. מזמן התחושה הזו התפוגגה. כי זו, אמנם נמצאת, אבל איננה. 

אוספת אלי את הזיכרונות על זה שאיננו, אתה, אח שלי, שנעלמת בפברואר השנה, והשיחות איתך, הווטסאפים, חסרים כל כך. בדברים הקטנים, החסר שלך מכה כל פעם מחדש.  אז מחבקת את הזיכרונות, וכאלה יש הרבה.

אוספת אלי את החברים שכל אחד בד' אמותיו, כי הרי הגענו לגיל שמכניס אותנו לקבוצת סיכון. אז ניפגש בקפסולות, בזום, בטלפון, במחשבות, ולא נרפה.

ואת זה שאיתי. מחזיקה חזק חזק. אתה מאפשר לי את הכוח לאסוף את כל הטוב הזה.

השנה אני לא משליכה כלום. רק אוספת, מקבצת, מחבקת.

שנהיה בריאים.

מחשבות על ימי קורונה - ספטמבר 2020

 

הישגי הממשלה, הוועדות, היועצים, הפרויקטורים, המחקרים, ההחלטות, ההוראות, והמתווים בפריזמה האישית שלי.

אז מה היה לנו?

 *אם באפריל סגרתי את המכון מתוך הבנה שאין אופציה אחרת, וזה הדבר האחראי לעשות- היום המכון ישאר פתוח. לא רואה שום סיבה לסגור.

*אם באפריל הקשבתי והאמנתי בהוראות, מתווים, המלצות - היום אני לא מאמינה למילה אחת שיוצאת לתקשורת.

 *אם באפריל לא נגעתי בידיים חשופות ללא כפפות בכפתורי המעלית, ידיות הדלת, מעקה המדרגות- היום אני אפילו לא חושבת על זה, והכפפות אצלי יצאו מהאופנה.

*אם באפריל הסתכלתי על ראשי המדינה ככאלה שיתנו לנו דוגמא אישית להתנהלות של ריחוק חברתי- היום הם רק מצליחים לעצבן אותי כי אני יודעת שכל מילה שלהם היא על הקרח, ודוגמא אישית בוודאי לא קיימת במחוזותינו.

 *אם באפריל הקשבתי באהדה לנשיאנו, והייתי בטוחה שסוף סוף יש לנו נשיא לעניין- היום אני מקשיבה להתנצלות שלו על הדרך בה נהג, מעריכה את העובדה שהוא מתנצל, אבל לא שוכחת שאני לעומתו, ישבתי לבד בסדר פסח.

 *אם באפריל שמחתי על אנשי מקצוע שיודעים מה קורה ומה יקרה, והייתי בטוחה שהתחזיות אכן רלוונטיות- היום אני רואה בהתפעלות את האימפוטנציה, חוסר העקביות, חוסר היכולת להשפיע, הסתמיות של הדיעה של פרופסור זה או אחר.

 * אם באפריל הרגשתי שהסגר הוא הדבר הנכון לעשותו, וצייתי ציות מלא, אני וכולם, והרחובות היו ריקים ואפילו השוטר אזולאי לא היה- הפעם הסגר יראה כמו גבינה שוויצרית, יותר חורים מסגר, אז וואללה, גם אני לא אשב בבית.

 *אם באפריל מלאתי את המזווה בדברים יבשים, כדי לשרוד את הממשמש ובא- היום כן סגר, לא סגר, הבנתי שמי שרוצה יצא ויקנה מה שהוא רוצה. חורים של גבינה שוויצרית, כבר אמרתי?

 *אם באפריל עוד חשבתי שחודשיים שלושה, והכל ייגמר, ואוכל לטוס לראות את שאהבה נפשי בארהב, או שהם יגיעו לראש השנה, ונשב כולנו ביחד- היום אני הרבה פחות אופטימית, מקדימה את ארוחת החג ביום על מנת שלא להיות לבד, ומנסה להפנים שהסוף לא נראה באופק.

*אם באפריל הפעלתי פחות שיקול דעת עצמאי ולקיחת סיכונים עצמאית מחושבת- היום רק זה מוביל אותי.

*אם באפריל חשבתי שצריך למחוק ולהתחיל הכל מחדש, עם הצהרת עצמאות חדשה, אנשים חדשים, ראייה חדשה, אמפטיה מחודשת, ואהבת חינם שתיבנה מההתחלה ליחסי אדם וחברו - הרי שהיום אני לא חושבת, אני בטוחה.

שנהיה בריאים יותר, ושפויים יותר.

ונאמר אמן.