בכתיבת "ירושה שקטה", לא הרגשתי כותבת. הרגשתי חיה את זה.
לא תכננתי. לא חשבתי על קוראים. הכתיבה שטפה וקלחה.
הייתי שם. בתוך הבית ההוא. בתוך השתיקה.
הכתיבה לא הייתה מטלה. היא הייתה דרך לנשום. להישאר שם עוד קצת.
ובשהות הזו, דווקא לא בכיתי. הכתיבה הייתה נקייה, שקטה, כמעט אובייקטיבית.
הייתי כל כולי בתוך הסיפור.
אבל אז הגיע השלב הבא, ההוצאה לאור. עריכה, הגהה, עימוד. עבודה מדויקת, טכנית, חיצונית.
ופתאום אני צריכה להתרחק. לקרוא שוב ושוב. לבחון את הטקסט לא ככותבת, אלא כקוראת.
ודווקא שם, זה קשה.
דמעות שלא ירדו כשכתבתי, מציפות אותי בקריאה. משפטים שנראים תמימים, עוצרים אותי באמצע נשימה.
ועם כל קריאה חוזרת, אני פוגשת מחדש את מה שחשבתי שכבר עיבדתי.
פוגשת אותה. ופוגשת אותי, כפי שהייתי אז. צעירה יותר, פחות יודעת, הרבה יותר שם.
ההוצאה לאור, מסתבר, היא שיעור בצניעות. לומדים לשחרר.
להבין שהספר הוא כבר לא רק שלך. הוא יוצא לעולם.
והלב נשאר, קצת חשוף, קצת מוכן, כולו געגוע.
