שנה חדשה.
אני רגילה לפתוח את השנה באיחולים של שפע, שמחה ובריאות. אבל בשנתיים האחרונות זה אחרת.המדינה סוערת, הרחובות מתוחים, משפחות שלמות חיות באבל, אחרים נאבקים בפציעות בגוף ובנפש. בתוך כל זה אנחנו מנסים להחזיק חיים רגילים. שולחן חג, חיוכים לילדים, מפגש חברים.
והכול מרגיש קצת שביר, כמעט לא אמיתי.
אני מוצאת את עצמי נקרעת בין החדשות במרקע למסך הטלפון, בין הפחד מהעתיד לבין הרצון להאמין שיש טעם להשקיע ביומיום. בין הכאב הגדול של כולנו לבין הצורך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיות שם בשביל המשפחה. יש ימים שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל אין לנו מותרות לוותר.
דווקא עכשיו, כשכל כך קל להתייאש, אני מבינה עד כמה אנחנו זקוקים אחד לשני. להרים טלפון, לשאול מה שלומך, לחבק. להיזכר שאנחנו חלק מקהילה עם אחריות הדדית.
אז מה מאחלים לשנה החדשה?
לא הבטחות גדולות, לא אשליות. אני מאחלת לעצמי ולכולנו למצוא רגעים קטנים של אור בתוך החושך, לדעת לנשום גם כשקשה, ולהאמין שיחד אפשר לבנות משהו אחר, חזק יותר, ישר יותר, אנושי יותר.
שתהיה שנה של שינוי, של כנות, של יושרה, של צניעות, של אהבת הארץ.
שתהיה זו שנה של חוסן, של לב פתוח ושל נוכחות אמיתית. לא מושלמת, לא קלה אבל שלנו.
