ביום ראשון בערב, 3.5.26, באולם המחתרת בבית יד לבנים ברמת השרון, ישבו מאה אנשים סביב ספר אחד. לא היה שם ניסיון לייצר ערב שואה. או להשתמש במניפולציות רגשיות כדי לסחוט דמעות מהקהל. המטרה הייתה לנסות להבין. לבחון איך זיכרונות של אנשים אחרים, שמעולם לא חווינו בעצמנו, הופכים למרכיב קבוע בזהות שלנו ומשפיעים על המציאות היומיומית.
פרופסור
חנה יבלונקה לא הגיעה כדי לדבר על היסטוריה אקדמית יבשה. היא הציגה את הטקסטים
בספר, טקסטים שחיברו בין המילים שכתבתי לבין האדם שקורא אותם. היא לקחה ציטוטים
מתוך "ירושה שקטה" והניחה אותם מול החיים שלה עצמה עם אימה. היא דיברה
על האימהות שלנו, על הסנטימנט לאוכל הונגרי ועל האופן שבו דור השורדים בנה כאן
מדינה תוך שהוא מעביר לילדיו את מנגנוני ההישרדות שלו. הדיבור שלה היה נטול
סיסמאות. היא תיארה את המציאות של משפחה, בלי קישוטים מיותרים ובלי ניסיון לייצר פאתוס.
כשאסתי
זקהם הקריאה קטעים מהספר, קרה לי דבר שלא קרה בכל תקופת הכתיבה והעריכה. יכולתי
סוף סוף להקשיב למילים שלי מבחוץ. זה היה רגע של הפרדה הכרחית. כשהמילים דוברו
בקול, הן הפסיקו להיות חלק ממני והפכו לטקסט עצמאי. הקשבתי להן כאילו נכתבו בידי
מישהי אחרת, ובפעם הראשונה יכולתי לבחון את התוצאה באובייקטיביות. גל עמית ליווה
את הקריאה בפסנתר, וזה איפשר לאנשים בקהל זמן לעבד את מה ששמעו בלי להוסיף רעש
מיותר לשיחה.
הקשב
באולם היה חריג. מאה אנשים ישבו בשקט מוחלט, בלי הסחות דעת, והתמקדו בטקסטים שלא
תמיד קל לשמוע. לא הייתה שם דרמה מאולצת, אלא פשוט נוכחות. בסוף הערב, כשניגשו אלי
אנשים, החיבוקים היו חמים וכנים. הם לא היו חלק מהגינונים המנומסים המקובלים
באירועים כאלה, אלא תגובה ישירה למה שנאמר על הבמה. למדתי שוב שנוכחות אנושית
מדויקת ומילים שנאמרות כפי שהן, ללא הגזמות, מספיקות כדי לייצר חיבור אמיתי בין
אנשים.
ערב מלא בהשראה, אמת, וחיים.
