יום שישי, 6 ביוני 2014

מה אמא לילד אוטיסט לא תגיד לך...

את מורה מסורה, את קלינאית תקשורת מדהימה, את פסיכולוגית מכילה ואמפטית
ועדיין...
היא לא תגיד לך. המילים על קצה הלשון, אבל הברקס עובד. ואת זה היא לא תגיד לך.
רק מי שיכול לקרא בעיניים, לקלוט רחשי לב, להקשיב מעבר למילים, שומע את הדברים.
מה אמא לילד אוטיסט אף פעם לא תגיד לך-

מה אם הוא לא ידבר אף פעם?
את מאד מתלהבת, אבל אני לא רואה שום התקדמות...
מאיפה זה נפל עלינו בכלל? יש מצב שגם אני אוטיסטית?
אני יודעת שאני צריכה להשקיע בו. אבל מה עושים עם ייסורי מצפון על חוסר התייחסות לאחיו?
מה אם נאלץ להוציא את הילד מהבית?
אני חרדה וכואבת לנטל שיפול על אחיו או אחותו לכשיגדלו...
מה יקרה אחרי ששנינו, הוריו, כבר לא נהיה לצידו?
אני לא בטוחה שהוא ער לקיומי.
מילה בחודש. את לא יכולה לעשות משהו שההתקדמות תהיה יותר מהירה?
לא מוכנה להתעמת איתו. אני יודעת שאני צריכה לשים גבולות, להיות החלטית/עקבית/חד משמעית. האמת- אני עובדת על שקט תעשייתי. אם הוא שקט מול הטלויזיה אני נמנעת מלהפריע ולהפסיק את השקט המבורך (למרות ההנחיות שלך).
כן. אני צועקת עליו. הרבה. מפעם לפעם גם מפליקה. לא יכולה יותר.
זוגיות? מה זה זוגיות? למי יש כוח, מצב רוח, רומנטיקה- יש מילה כזו?
זה בגללו.
זה בגללה.
זה בגללי.
אני צבועה. מחייכת למורה, מחייכת למפקחת, מחייכת למנהלת. נחמדה לכולם. רק שלא יחליטו להוציא אותו מהמסגרת.
אני תוקפנית רק בכאילו. לוחמת רק בכאילו. בפנים אני עלה נידף ברוח.
את בטוחה שאני הדמות היחידה שמבינה אותו. האמת- גם אני לא מבינה בכלל מה הוא רוצה.
אני בודדה. אין לי עם מי לדבר באמת. עסוקה בהשרדות, למרות שאני משוועת לאוזן קשבת.
אני חנוקה. לא מבינה למה הוא לא מתקדם. למה הוא לא מדבר. את שואלת מה נשמע, ואני עונה בסדר. האמת- איזה בסדר ואיזה נעליים. יש לי יציקת בטון שיושבת על הנשמה. אל תאמיני לחיוך שלי. אני יוצאת ממך ובוכה כל הדרך.
חמוד הילד שלך. איזה יופי הוא מדבר, הוא ממש התקדם, כל הכבוד. זה התקליט השחוק כבר שאני משמיעה לכולם. קשה לי לראות את הילד שלך, מתקדם, מתפתח, משוחח. מעדיפה שלא לראות אותו ואת חבריו.
נכון, יש אלוט, יש בית לורן, יש אפי, יש אסים ישראלים, יש קבוצות תמיכה. יש. אז מה? אני צריכה לשמוע גם על בעיות של אחרים? לא.
הסתכלו עליו בסופר? בגינה? ברחוב? כבר לא אכפת לי. (האמת? אני פגועה, כועסת, עצובה).
לא, אני לא באמת אדם אלים ועצבני, פשוט היה יום קשה (ואת בלתי נסבלת עם היציאות שלך)
אני מקבלת אותו כמו שהוא. שמחה על כל התקדמות, אפילו קטנה מאד. (יד על הלב- למה הוא לא יכול להיות כמו...)
מה את מבינה בכלל?


הנה. הדברים נאמרו.
לא שזה עשה את זה פשוט יותר.
אולי אם נשכיל להקשיב מבעד למילים, להבין מבעד לדיאלוג, לשמוע גם את פעימות הלב...