"אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט."

התנסויות. החיים מזמנים לנו התנסויות. מבחנים קוראת לזה חברתי הטובה, שעברה בעצמה התנסויות שכאלה. אז לפעמים אתה מצליח במבחן, עומד בו בכבוד, ולפעמים אתה מרגיש שלא, זה היה מעבר לכוחותיך.. שבמבחן הזה לא עמדת, אבל לרוב זו הרגשה סובייקטיבית. ואנחנו צולחים את ההתנסויות הללו, וממשיכים הלאה.

אז הנה מעט ממה שרכשתי במהלך החודש האחרון, מהתנסויות/מבחנים, שהביאו אותי למחשבות, ואלו הובילו אותי לתובנות, חלקן רצויות, חלקן מפליאות, וחלקן נשארו נסתרות עבורי, ולא ניתנות לניתוח רציונלי אותו אני עושה הרבה. אולי יותר מידי.

אנחנו מתכננים והאלוהים צוחק. כן. אנחנו מצפים, מתכננים, בונים מגדלים באוויר. חלקם עומדים בכוח החיים, וחלקם תופסים זויות שונות לחלוטין מהתכנון שאנחנו בתמימותנו עושים. יש דינמיקה בחיים, וזו לעיתים תופסת כיוון אחר, לא לזה התכוונת, לא את זה פינטזת, והגלגל מסתובב.

נכון, לא למדנו רפואה. ויחד עם זאת רובנו אנשים נאורים, מבינים כשמסבירים לנו, רוכשים ידע, לומדים. אז אף פעם לא להתבייש לשאול שאלות, להביע את דעתך, לעמוד על שלך, למרות שהפרופסור בילה 20 שנה בלימודים ועוד עשרים שנה בצבירת ניסיון. אם אני שואלת, פרופסור- אתה תענה. אם אני חושבת, אתה תתיחס. אם אני מתעקשת, אתה תקשיב. ולא פעם, תווכח לדעת, בדיעבד, שטוב שהקשבת לי.

כשאתה מודאג, לחוץ, חרד, אתה לא ישן. לא ישן. לא ישן. לא כך הדבר כשמדובר באוכל. אולי אתם כאלה שבמצבי סטרס נסתם לכם הלוע. לא נכנס פרור. אני - אוכלת. הכל. כל מה שאכיל אני אוכלת.

משפחה זה הכל. כל העולם כולו. אם השכלת לגדל את ילדיך להיות אנשים טובים, אתה מקבל את זה בחזרה כשצריך. פתאום הכל מתגמד. חשבונות לא פתורים, סיפורי כעסים ועלבונות. עכשיו יש רק תמיכה, עזרה, הכל. יש על מי להישען. יש מי שעושה. ומעל הכל, זה מובן מאליו לכולם.

חשוב להשקיע בחברים טובים. בסופו של דבר אתה בשבילם, והם בשבילך. גם תמיכה מורלית, חשובה כל כך כשצריך. שנים נפגשנו, טיילנו, כייפנו ביחד. ועכשיו הם פה בשבילך.

אדוארד א' מרפי ג'וניור,  אמר- "כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש". לא היכרתי אותו אישית, אבל כן, הוא בהחלט צודק. הוא ממשיך ומתערב לי בחיים. אז מרפי, אנא, יחסינו הידידותיים מסתיימים החל מרגע זה.

לא לעשות, זה הכי קשה. כשאתה עושה, אתה מרגיש יעיל, אתה מרגיש תורם, אתה עסוק בפעולה מקדמת. אתה עובד על טייס אוטומטי. כשאתה מנוע מלעשות (ראה מרפי), זה קשה מנשוא. פתאום אתה מחוץ ללופ. אתה מסתכל על הכוורת ועל הדבורים העמלניות מסביב שלא מפסיקות לעוף ולזמזם, ואתה בחוץ. יש לך יותר מידי זמן לחשוב. להיות לא מסוגל לתת יד, לעשות, זה הכי קשה. עשייה במצב לחץ, נותנת הרגשה שהנה הנה הדברים זזים. חוסר עשייה, גורם לדיכאון, מועקה ומעצים חרדות.

כשאתה על הקצה אתה תעשה הכל. כולל קריאה בקפה, כולל הליכה לעושי ניסים. אתה גם תשתטח על קבר צדיק אם זה עשוי לעזור. נכון, אני חילונית. נכון, אני לא מאמינה בכלום, הכל נכון. אבל פתאום מוצאת את עצמי, מתפללת, מאמינה, ובאופן מופלא זו הרגשה מרגיעה. שאולי בכל זאת יש מי שמכוון, יש על מי לסמוך. ואחכ כשאת משחזרת את הדברים שעשית, זה נראה הזוי, ואולי לא. יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע...

משככי כאבים ומצוקות יש הרבה. מרגיעים למיניהם ששוכנים בבקבוק תרופה יש הרבה. אבל התרופה האולטימטיבית לחרדה, למצוקה, ללחץ, זה חיוך של ילד, מבט של ילד, חיבוק של ילד. כשאתה מחבק, והקטן או הקטנה מסתכלים עליך, במבט שמגלם את כל הטוהר, הטוב, שיש בעולם, הכל.. כל המצוקה הפחד והכאב, הכל הכל מתפוגג.. ונשארת רק התמימות שנשקפת לך מהעיניים הקטנות שנעוצות בך.

והחיים ממשיכים... איך שגלגל מסתובב לו...

*גילוי נאות- הפוסט הזה נכתב ישירות מהלב. סוג של מונולוג. אנא הימנעו משאלות של מה קרה, למי ומתי... זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ללמוד מכל מבחן, להבין מכל התנסות, ויותר מכל- לנשום, ולהמשיך הלאה...

בואו נדבר קצת על הסליחה הזו

הנה הגענו שוב לאותו המקום, ולאותו הזמן, שבו אתם מבקשים סליחה, אני מבקשת סליחה.

 בואו נדבר קצת על הסליחה הזו.

יש סוגים שונים של סליחה.

יש את הסליחה בחפיף. כזו שיוצאת לנו בקלות, בלי מאמץ, בלי להרגיש- דחפתי? וואללה לא הרגשתי. אז סליחה. והנה הופ, עברנו הלאה. כלא היה. אתה שכחת, אני שכחתי. הכל טוב.

יש את הסליחה שסחטו מאיתנו ויוצאת לנו בקלות בלתי נסבלת- חפרת לי מספיק על כמה שפגעתי בך. אז סליחה . טוב? אפשר לסגור את הסיפור הזה? די.

והסליחה שבאה ממעמקי הנפש. שמגיעה עם נצנוץ דמעה או שתיים, ועם חרטה של ממש-  באמת שלא התכוונתי. אני כל כך מצטער.. לא רציתי, לא ידעתי, לא הרגשתי, סליחה אמיתית כזו.

וסליחה שבאה עם יומן שנה. יום הכיפורים בדרך, וצריך הרי לבקש סליחה, כמה שיותר, אז מפרסמים שיר שעוסק בסליחות, תמונה שעוסקת בסליחה, קחו סרטון מצחיק בענייני סליחה, בטוויטר, בפייסבוק, בווטסאפ. כמה שיותר, יותר טוב.

וגם סליחה שמגיעה עטופה בתפילה, בפיוטים, ומגיעה במקומות הקדושים, בבתי הכנסת, בכותל. כזו שמגיעה עם אמונה, עם הרגל, עם מסורת ועם תאריכים ספציפיים בהם ורק בהם מבקשים סליחה.

וגם - סליחה אפשר לזוז קצת, סליחה לא שמעתי, סליחה אתה מפריע לי.

ואני דוקא מחפשת סליחה אחרת. את הסליחה שאיננה. שלא שומעים אותה. שלא משמיעים אותה.

מחפשת סליחה מהורים שכולים שפגענו בכבודם, צעקנו עליהם, השמצנו אותם.

מחפשת סליחה מקהל הנכים שאילצנו אותם לצאת למלחמה נגד עמם שלהם, ורק כדי שמישהו אולי ישמע את קולם. והם חוסמים כבישים, סופגים קללות, וגם תמיכה לפעמים, ורק רוצים טיפה של חוסר התעלמות מנוכחותם.

מחפשת סליחה משורדי התופת, שורדי השואה האיומה ההיא שהבאנו אותם למצב של זקנה מביישת, של פת לחם, וחוסר יכולת להתקיים בכבוד.

סליחה משוחרי תרבות, שביד מזלזלת ובווליום חזק, פסלנו אותם, השמצנו אותם, נלחמנו בהם, בשם פטריוטיות מעושה, וכאילו אהבת הארץ.

סליחה מהדמוקרטיה, ההיא שזלזלנו בכבודה, ובשמה הפכנו עם שלם לשווים פחות ושווים הרבה יותר. לאלה שמעשנים סיגרים, וחוגגים במטוסים פרטיים, עם נהג פרטי, אבטחה, על חשבוננו, ורואים הכל ממרום האולימפוס. 

סליחה מהילדים בעלי הצרכים הקצת אחרים, שזקוקים להתייחסות אחרת, עין מבינה, יד תומכת, סיוע מתווך, שאילצנו את הוריהם לצעוק באולמות הכנסת על מנת שאלו היושבים שם אולי, ינסו להבין, להקשיב, לעשות.

סליחה מהמאמינים בשמאל, בימין ובמרכז, על שהסתנו, סכסכנו, איפשרנו, את המילים המכוערות, השנאה המתפתחת, האיומים חסרי הפשרות.

סליחה מהדת היפה שלנו שהפכו אותך לסמל מסיונרי, ובשמך מפלגים את העם, ולוקחים את הזכות להכתיב לאחר, ולכופף את האחר למה שאתה מאמין בו, ואין בלתי. 

סליחה ישראל. לא לכך פללתי.

סליחה.

גמר חתימה טובה שתהיה לך ישראל.

על אף הכל, אין לי ארץ אחרת.

תמיד, לימדו אותי להגיד שנה טובה בראש השנה...

אז שנה טובה. לי. כן.. לי.

תמיד, מאז הייתי קטנטנה, לימדו אותי להגיד שנה טובה בראש השנה. מה אומרים עכשיו? איזו ברכה מברכים עכשיו? תגידי יפה שנה טובה לדודים...

מכיתה א, בבית הספר התל אביבי היובל, היינו מחכים לראש השנה. קונים סטפה של שנות טובות. יפות כאלה, עם ציורים נאיביים של חיילים ששומרים עלינו, של פרחים וציפורים, של תל אביב הקטנה, של מצעד צהל. ציורים שהיו ממלאים את המסתכל בתחושה פטריוטית ואוהבת ארץ. השנות טובות היו מנוקדות בזהבים ונצנצים. אני, יושבת עם ערימת מנצנצים כאלה, וכותבת שנות טובות לכל חברי ומשפחתי. מאחלת לכולם אושר ועושר, וכל מה שבא ליד.

אז כן. ראש השנה היה חג האיחולים. את מאחלת לכולם, וכולם מאחלים לך. ואני, ילדה צפונבונית טובה, מאחלת ומאחלת לכל מי שרק אפשר.

גם היום. שנים רבות אחרי שנות הנצנוץ, אני מאחלת בכל חג. מאחלת למשפחתי, לחברי, למטופלי, ולכל עם ישראל. רק שתהיה לכם שנה טובה.

השנה באה לי ההארה. אני אמנם מוסיפה ומאחלת לכולם, אבל הנה אני לוקחת פנייה חדה. רוצה לאחל לעצמי. כן, כולם חשובים לי ויקרים לי מאד, אבל, כמו שאומרת חברתי החכמה, 62, זה הגיל שאפשר להתחיל. זה בדיוק הזמן להתחיל ולחשוב על עצמנו.

זה לא היה פשוט. לעבור מחשיבה על כל המסביב, ולהתרכז באני שלי. מידי פעם מתגנבת חזרה החשיבה החוצה, ואני ממרכזת כוחות בלהישאר ולחשוב פנימה.

אז מה אני מאחלת לעצמי..

בריאות מעל לכל. בריאות ומסוגלות להמשיך ולעשות את עבודתי שאני כל כך אוהבת, שבימים אלה אני מבינה עד כמה היא חסרה לי כשאני בנבצרות.

בריאות שתאפשר לי להמשיך לשבת על הרצפה, עם נכדתי האחת , ונכדי השניים שאוטוטו יוצאים לאוויר העולם (חמסה חמסה) ועם כל הבאים בהמשך, להמשיך להשתולל איתם בגן השעשועים, ולטייל איתם בשפת הים, ובשדרות ירוקות.

בריאות שתמשיך ותאפשר לי לטייל עם אוהבי, במקומות רחוקים, להתפעל ממראות הטבע אלה שלא בהכרח ליד הבית,

בריאות שתאפשר לי שלא להיות תלותית באחר, ולהרגיש שהגיל הוא ציין כרונולוגי בלבד.

שמחה. כזו שתטביע רגעים קשים, שתאפשר להיות אופטימיים, שתבנה הנאה גדולה מכל מה שאני עושה, ומתכננת לעשות.

אופטימיות. שתתמוך במאמצים הגדולים שאני עושה לראות את חצי הכוס המלאה, וגילוי נאות, זה לא קל, ולא פשוט כשלא נולדים עם תכונת העליזות הגנטית, כשעצב מתגנב לך לפינות הלב בלי שליטה, אבל מחוייב המציאות.

דרייב שיש לי מלוא חופניים שרק ימשיך ככה. שרק אמשיך כל פעם למצוא לי אתגרים חדשים, רעיונות חדשים, ניסיונות חדשים, וגם אם חלק מהם לא צולחים, להמשיך הלאה. מתי תרגיעי כבר, שואלים אותי בלי סוף, ואני תמיד בדרך לפרוייקט הבא כשיש עוד כמה באמתחת. שלא יפסיק לעולם..

ומנוחה לראש. זה שכל הזמן חושב, בודק, לומד, מנסה, מתעצבן, מאושר, דואג, לחוץ, שילמד גם לנוח קצת לפעמים, להתרוקן קצת, לאסוף אנרגיות חדשות.

אז שנה טובה שתהיה לי.

וכיוון שזה חזק ממני, שנה טובה שתהיה לכולנו.

חתונה, הוא אמר.

כבר לא ספוילר. עכשיו הסיפור במלואו. 
התרגשתי. מאד התרגשתי. ושמחתי גם. מאד.
זה התחיל לפני חודשיים. אני אמרתי, תקשיב, ארבעים זה לא צחוק. והוא אמר נחגוג.
אני אמרתי, נעשה אירוע? והוא אמר- חתונה. לא אירוע. חתונה שנייה.
אירוע. אני אמרתי. חתונה הוא אמר. שחזור נדרים.
ככה זה התחיל. 
זה קרם עור וגידים, כשששת המופלאים שלנו, הרימו את הכפפה. אתם תבחרו את מה שאתם רוצים, ואת מי שאתם רוצים, ואנחנו אחראים על ארגון הערב. ככה הם אמרו.
ואני, שקשה לי לפזר סמכויות, או לשחרר שליטה. שחררתי לגמרי. בחיי.
זה קרה בערב יום שישי. 25.08.17. 
אספנו את כל מה שאנחנו אוהבים. אנשים אהובים, אוכל טוב, מוסיקה טובה. 
70 אנשים. מעט בני המשפחה שיש, והרבה הרבה חברים טובים שהולכים איתנו כבר שנים.
אוכל מעולה שמשאיר טעם של עוד.
זמרת נפלאה, שכבר מזמן הפליאה אותי בשירתה, ושירים שאנחנו אוהבים במיוחד.
מילים שכתבתי לו, ומילים שהוא כתב לי, ואליהם התווספו שתי טבעות חדשות שקנינו זה לזו וזו לזה.
מקום, לארוע (לא ארוע, חתונה, הוא אומר..) שהתאים לנו ככפפה ליד, והעניק הרגשה של בית..
וצלם, שהתרגש לא פחות מאיתנו ודמע לא פחות מאיתנו מעצם הארוע.
והיה נפלא. מרגש, שמח וקסום. כל מה שרק פינטזתי לי התגשם בגדול. הרגשה של אופטימיות, אושר, אהבה באוויר. אנשים מחויכים, אנחנו בחולצות לבנות, וערן עודד ומיכל שלנו, שמדברים על הוריהם כמודל לזוגיות טובה בשבילם.
דמעתי.
אז תודתי הענקית נתונה לילדי, דדה וערן, ליסה ועודד ומיכל ועידן, ולנכדתי קייטי שעמלו ועבדו על מנת שהערב יהיה כל מה שרק חלמנו שיהיה. היה ערב מופלא. שלא ישכח. אוהבים אתכם מאד.
תודה גדולה לכל מי שהגיע, לשמוח בשמחתנו. אתם יקרים לליבנו, ואנחנו שמחים ללכת אתכם יד ביד, לאורך השנים. עם השנים, אנחנו רק הולכים ומשתבחים. 
תודה לאלעד ויולה, מ"הילדה" על ערב מושלם, אוכל מדהים כמו שרק מסעדת עדנה מסוגלת לעשות.
תודה ענקית ליונית שקד גולן, (ולגיטריסט והסאונד מן שהגיעו איתה), שנאותה להגיע ולקחת חלק דומיננטי בשמחתנו, הפליאה לשיר כהרגלה, וריגשה אותנו מאד. יונית- את נהדרת.
תודה לליאור ניר הצלם, (ולצלם הוידאו שאיתו) שהתרגש איתנו ביחד, ולבת זוגו נטע-לי שחיברה בינינו. ליאור, מאחלת לך רק טוב. 
והכי חשוב- תודה ואהבה לזה שאיתי, ששורד אותי כבר 40 שנים, ובהצלחה גדולה. 
החיים יפים.

הצפה חושית הם קוראים לזה.

הצפה חושית הם קוראים לזה.

הצפה חושית, כשאת מקבלת את הכל בפרצוף... בלי סינון, בלי אבחנה, בלי אמפטיה, בלי רחמים.

ככה את מרגישה.

אין דמות ורקע, אין חשוב ופחות חשוב, אין סדר עדיפויות, אפילו אין אמת ושקר. את שומעת הכל מהכל, מפנימה הכל מהכל, רואה הכל מהכל, קוראת הכל מהכל. מוצפת.

זה מתחיל בעדינות.. מתחיל בחשש וספקות מנקרים. מתחיל במבטים חטופים שאת מגניבה בילד האחר, בשכן, באחיין, בבן דוד, בבן של החברה. מה הוא עושה ושלך לא, מה הוא אומר ושלך לא, מה הוא מבין ושלך לא.

ואת משקיטה את החשש. מנטרלת את החמות שמעירה, את הגננת שמדברת, את הספקות המנקרים, ונאחזת באלה שאומרים שזה הכל היסטריה, שזה הכל מוגזם, שלכל אחד קצב התפתחות משלו.

השיטפון, המוצפות, תחושת החנק שמלווה את התחלת הטביעה מתחילה בפגישה לסיכום האבחון אליו הלכת ברגשות מעורבים. רק כי צריך. רק כי אמרו. רק כי הרגשת. 

ההצפה מתחילה אז, כשהמילים ספקטרום, רצף, אוטיזם, תקשורת, תפקוד, קשיים, מאיימות להטביע אותך.

ופתאום את נחשפת לכל מה שהיה גם קודם, אבל משום מה לא ראית לא שמעת אולי כי לא רצית.

כתבות על אוטיזם בחדשות, סרטים העוסקים באוטיזם, ילדים שההתנהגות שלהם מוכרת לך כל כך, אבל לא ראית אותה עד לרגע זה, גוגל-ספקטרום, גוגל-אוטיזם, קבוצת הורים בפייסבוק, קבוצת אבות, קבוצת אימהות, קבוצת אחים, אנשי מקצוע , קלינאית, ריפוי בעיסוק, קבוצה חברתית, פסיכולוג, פסיכיאטר, גן תקשורת, אלוטף, תפקוד נמוך, תפקוד גבוה, ומה זה בכלל תפקוד לעזאזל...

ואת מוצפת.

בלילות את מתהפכת על משכבך. השינה לא מגיעה. אבל המחשבות באות בהמוניהן. מה עכשיו. מה יהיה. מה עושים. מה קודם. למה אני. למה הוא. והאם זה חלום בלהות?

תקופת אבל קוראים לזה הפסיכולוגים. אבל את לא באבל כלל. נכון, יש דמעות, יש קוצר נשימה, אבל את רוצה לעשות. עכשיו. הכל. מהר. כל מה שאפשר.

ואת נאחזת. במטפל שמבטיח הרים וגבעות, במטפלת שמבטיחה ריפוי מהיר ומיידי, ובשיטה שאף אחד לא שמע עליה. בכל מה שנותן לך חמצן כרוך בתקווה.

ואז את מתאפסת לאיטך.

מבינה שהילדון שלך לא שינה פניו בעקבות האבחון. מבינה שהוא תלוי בך. מבינה שאי אפשר בספרינט לבצבץ מתוך ההצפה.

שצריך לקחת אוויר, לבדוק את המידע שנחשף בפניך. להיעזר במושיטים לך עזרה, לנשום.

מבינה שאת במרתון. ארוך, ולא פשוט. אבל כן. זה אפשרי. ואת לא יודעת לאן זה ייקח אותך. ואותו. אבל את שם, לידו, מאחוריו ולעיתים לפניו.

ואז את עושה את הדברים הנכונים. כי הוא שלך. כי את מכירה אותו טוב יותר מהקוסמת שהבטיחה גן עדן, מהקלינאית שיודעת הכל, מהפסיכולוג שטוען שאת צריכה להשתנות.

ואז. ורק אז. זה מתחיל לזוז קדימה...

(הקטע נכתב בלשון נקבה, אבל מתאים בהחלט גם לזכר....)

דור שני לשואה קוראים לזה.

מהו זיכרון קולקטיבי? האם הסיפור של אמא שלי הוא גם הסיפור שלי? האם המראות שהיא ראתה, הקולות שהיא שמעה, התרחשויות האימה והאופל נטבעו איכשהוא גם במולקולות ה-DNA שלי? מה מהות החיבור שלי לסיפור השואה של אמא?

האם זה רק בגלל הסיפורים אותם אמא ספרה בלי הפסק ונטבעו בי? או שטראומות קשות שנטבעות בזיכרונו של האחד, משאירות עקבות גם בצאצאיו?

דור שני לשואה קוראים לזה.

וזה הזוי. אתה מנהל חיים נורמטיבים לחלוטין, אתה כביכול בריא בנפשך, אופטימי ומאושר, ואז, בלי אזהרה מוקדמת, פתאום, זה יוצא החוצה. בעוצמות שלא ניתן להתעלם מהם.

1997. נסיעה לחול. להנובר שבגרמניה. הזוגי שאיתי יצא לעניני עבודה, ואני נוסעת בטראם ברחבי העיר. העיר מושלגת. יפה. ואני בוהה.  לא בחלון הטראם אלא בכל גבר בן שבעים וחמש פלוס. שכמובן דובר גרמנית, ועסוקה במחשבה איפה הוא היה ומה הוא עשה  בימים הנוראים ההם. וככה מידי יום ביומו. לשקשוק הרכבות יש משמעות. לשיח בשפה הגרמנית יש משמעות. לדיוק ולקפדנות הגרמנית יש משמעות. והכל מתחבר אצלי לתחושת פניקה.

חברי הטובים כולם חוזרים וממליצים על ברלין כיעד תיירות מועדף. לך ותסביר להם שאני יותר לגרמניה ואוסטריה, לא נוסעת.

2015. רשת בגדים ידועה, בקניון ידוע, במרחק נסיעה סביר מהבית. אוהבת לקנות. אני משוטטת בין קולבי הבגדים, ורוכשת חולצה יפה למדי. חוזרת הביתה מרוצה בחלקי.

למחרת לובשת את החולצה. זו אפילו מחמיאה. אחרי מספר שעות כבר לא מסוגלת יותר. חוזרת הביתה באמצע יום עבודה, מחליפה חולצה, ומטמינה את זו שהורדתי עמוק עמוק בארון.

כן, זו חולצת פסים. אם אספר שלא יכולתי לסבול את העובדה שהרגשתי כמו בחולצות הפסים שחולקו באושוויץ, תחשבו שיצאתי מדעתי. אז לא יצאתי. אני עדיין כאן. אבל את החולצה הזו אני לא מסוגלת ללבוש.

2017. טיול ליפן. קבוצת חברים טובים. אחת החוויות ביפן כוללת את הביקור באונסן. מרחצאות מי גופרית. כולם מתלהבים מאד. יש אונסן לגברים, ואונסן לנשים. באונסן כולם ערומים. גברים לחוד, ונשים לחוד. זה המנהג.

חברותי מתלהבות. אני מוותרת על החוויה. הן מנסות לשכנע אותי בכך שזה כיף גדול, שבעצם אף אחד לא מסתכל על אף אחד, שאין לי מה להתבייש, שאני מפסידה חוויה.

עזבו, אני אומרת. זה לא בשבילי.

ולא מסבירה.

כי איך אסביר את הסיטואציה המופרכת, שסיטואציה של מרצאות, עם נשים ערומות, לוקחת אותי שוב ישר לשם? לאותו מקום מקולל בו הנשים נאלצו להשיל את בגדיהן ולהיכנס ביחד למקלחות? ואני בכלל ילידת הארץ?

ויש כאלה עוד הרבה.

אז זהו. שזה לא ניתן להסבר. זה לא הגיוני. זה לא רציונלי.

אבל זה קיים, זורם בעורקים, ממוקם בסינפסות, ומופיע פתאום.

דור שני קוראים לזה.

הכל יחסי הם אומרים כשאתה מרגיש אומלל.

קליניקה. יום יום וכל היום.

קליניקה איננה רק חדר טיפולים עמוס במשחקים, שלט על הדלת, וחדר המתנה.

קליניקה היא חלל שיום יום מכיל הורים, רגשות, דמעות, קשיים.

במיוחד כשבאי הקליניקה מביאים איתם סיפורים קשים, חוויות לא פשוטות, ואתה צריך להיות שם בשבילם.

אתם מדברים. אני מדברת. אתם משתפים. אני מגיבה. 

ואז אני מבינה. 
ומקשיבה. ושותקת. 

הכל יחסי הם אומרים כשאתה מרגיש אומלל.

הכל יחסי הם אומרים כשאתה מרגיש מושפל.

הכל יחסי הם אומרים כשאתה מרגיש נבגד

הכל יחסי הם אומרים כשאתה מרגיש לבד

הגודל לא קובע הם אומרים כשאתה מרגיש קטן

הכל יחסי הם אומרים כשאתה מרגיש שנגמר הזמן

אלו לא ממש כאבים הם אומרים כשאתה כאוב

אלה לא ממש בעיות הם אומרים כשאתה עצוב.

קצת פרופורציות הם אומרים כשלך הכל שחור

תתייחס גם ללבן, ולעיתים גם לאפור

תסתכל בדשא שלך ולא בזה של השכן

תסתפק במה שיש ואל תתמקד במה שאין

תפסיק לעשות דרמות אלה ממש לא בעיות

אל תקטר כל הזמן, תלמד להתמודד, לחיות.

מתי נבין שהרגשה היא סובייקטיבית

שהסובל אכן סובל, כאוב ומדוכדך

ואם הוא עצוב אומלל זו עובדה בשטח

ואין כל צורך בציטוטים מהתנך

מתי נדע לתת אוזן קשבת

רק להיות, נוכח ללא מילים

אולי חיבוק, ליטוף אולי משענת

להיות, ואז לשתוק בלי נאומים.

לשמור על שקט, על צניעות ועל אמפטיה

מבלי לתפוס את המקום של המטיף

ואז אולי תרגיש פחות בודד

כי החיים אינם תמיד גן שושנים.

תהא מנוחתך רגועה, מלווה בריחות משכרים של אוכל הונגרי...

את.

את שנולדת בסיגט טרנסילבניה, ובגיל 19, הגעת עם אמך ואחותך הצעירה ממך לאושוויץ, וככה נלקחה ממך תקופה נפלאה של נערות והתבגרות .

את שבאושוויץ עבדת במטבח, וברגעי גבורה שלא יאמנו בסיטואציה הלא שפויה הזו, גנבת צלוחית מרק בשביל אמך ואחותך ששהו בבלוק 10. נתפסת, ועל צלוחית המרק הדליל שניסית להביא להן, הכו אותך מכות נוראיות שחסלו את סיכוייך ללדת ילדים.

את, שתמיד היית אישה מלאה, שיצאת חולה ורזה מאושוויץ, ולמרות זאת תמכת בשארית כוחותיך באחותך ואימך גם כאשר עליתן לארץ ופוניתן למחנה מעצר בקפריסין.

את שאהבת כל כך ילדים, וכאשר הבנת שאין לך סיכוי לילד משלך, חשבת על אופציית אימוץ, שנשללה חד משמעית על ידי בן זוגך, שטען שאם אלוהים לא נותן לך ילדים משלך, אז לא יהיו ילדים. עד יומך האחרון לא אמרת דעתך על ההחלטה שנכפתה עליך, ושמרת אותה בליבך.

את , שהיית לי אמא, כשאחותך, אמא שלי, לא יכלה לתפקד בגלל מצבה אחרי מחנה התופת. לקחת אותי תחת חסותך, בהמון אהבה. שכל זכרונות הילדות שלי מחוברים אליך, שההכלה, החום, הפקחות, ההומור, והפלפליות (או יותר נכון הפפריקה החריפה) שהיו בך, ליוו אותי תמיד.

את שהמטבח והבישולים ההונגריים שלך היו שם דבר, שארוחה אצלך היתה חגיגה לחיך, שאני עדיין יכולה לראות אותך אוכלת פלפלים חריפים כמו גרעינים, שכמות החברים והחברות שהיו היו נתון להערצה.

את ששמרת על ההבנה והקוגניציה כמעט עד הסוף, אבל הגוף בגד בך, כל כך בגד בך, שגם כשכבר לא יכולת ללכת, או לשבת, או לראות או לשמוע, דאגת להגיד לנו ש-הכל בסדר.

הלכת לעולמך לפני שבוע. והיום, אני, שבית קברות וקברים אף פעם לא דברו אלי, מצאתי את עצמי בדיוק שבוע אחרי פטירתך, יושבת על ערמת האדמה שליד קברך, שעדיין אין לו מציבה, ורואה אותך מול עיני, ושומעת את ההונגרית העסיסית שהיתה לך, ומתגעגעת אליך. כל כך.

תהא מנוחתך רגועה, מלווה בריחות משכרים של אוכל הונגרי, שמחת חיים כמו שרק לך היתה. ואהבה. 

המון המון אהבה.