"אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט."

התנסויות. החיים מזמנים לנו התנסויות. מבחנים קוראת לזה חברתי הטובה, שעברה בעצמה התנסויות שכאלה. אז לפעמים אתה מצליח במבחן, עומד בו בכבוד, ולפעמים אתה מרגיש שלא, זה היה מעבר לכוחותיך.. שבמבחן הזה לא עמדת, אבל לרוב זו הרגשה סובייקטיבית. ואנחנו צולחים את ההתנסויות הללו, וממשיכים הלאה.

אז הנה מעט ממה שרכשתי במהלך החודש האחרון, מהתנסויות/מבחנים, שהביאו אותי למחשבות, ואלו הובילו אותי לתובנות, חלקן רצויות, חלקן מפליאות, וחלקן נשארו נסתרות עבורי, ולא ניתנות לניתוח רציונלי אותו אני עושה הרבה. אולי יותר מידי.

אנחנו מתכננים והאלוהים צוחק. כן. אנחנו מצפים, מתכננים, בונים מגדלים באוויר. חלקם עומדים בכוח החיים, וחלקם תופסים זויות שונות לחלוטין מהתכנון שאנחנו בתמימותנו עושים. יש דינמיקה בחיים, וזו לעיתים תופסת כיוון אחר, לא לזה התכוונת, לא את זה פינטזת, והגלגל מסתובב.

נכון, לא למדנו רפואה. ויחד עם זאת רובנו אנשים נאורים, מבינים כשמסבירים לנו, רוכשים ידע, לומדים. אז אף פעם לא להתבייש לשאול שאלות, להביע את דעתך, לעמוד על שלך, למרות שהפרופסור בילה 20 שנה בלימודים ועוד עשרים שנה בצבירת ניסיון. אם אני שואלת, פרופסור- אתה תענה. אם אני חושבת, אתה תתיחס. אם אני מתעקשת, אתה תקשיב. ולא פעם, תווכח לדעת, בדיעבד, שטוב שהקשבת לי.

כשאתה מודאג, לחוץ, חרד, אתה לא ישן. לא ישן. לא ישן. לא כך הדבר כשמדובר באוכל. אולי אתם כאלה שבמצבי סטרס נסתם לכם הלוע. לא נכנס פרור. אני - אוכלת. הכל. כל מה שאכיל אני אוכלת.

משפחה זה הכל. כל העולם כולו. אם השכלת לגדל את ילדיך להיות אנשים טובים, אתה מקבל את זה בחזרה כשצריך. פתאום הכל מתגמד. חשבונות לא פתורים, סיפורי כעסים ועלבונות. עכשיו יש רק תמיכה, עזרה, הכל. יש על מי להישען. יש מי שעושה. ומעל הכל, זה מובן מאליו לכולם.

חשוב להשקיע בחברים טובים. בסופו של דבר אתה בשבילם, והם בשבילך. גם תמיכה מורלית, חשובה כל כך כשצריך. שנים נפגשנו, טיילנו, כייפנו ביחד. ועכשיו הם פה בשבילך.

אדוארד א' מרפי ג'וניור,  אמר- "כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש". לא היכרתי אותו אישית, אבל כן, הוא בהחלט צודק. הוא ממשיך ומתערב לי בחיים. אז מרפי, אנא, יחסינו הידידותיים מסתיימים החל מרגע זה.

לא לעשות, זה הכי קשה. כשאתה עושה, אתה מרגיש יעיל, אתה מרגיש תורם, אתה עסוק בפעולה מקדמת. אתה עובד על טייס אוטומטי. כשאתה מנוע מלעשות (ראה מרפי), זה קשה מנשוא. פתאום אתה מחוץ ללופ. אתה מסתכל על הכוורת ועל הדבורים העמלניות מסביב שלא מפסיקות לעוף ולזמזם, ואתה בחוץ. יש לך יותר מידי זמן לחשוב. להיות לא מסוגל לתת יד, לעשות, זה הכי קשה. עשייה במצב לחץ, נותנת הרגשה שהנה הנה הדברים זזים. חוסר עשייה, גורם לדיכאון, מועקה ומעצים חרדות.

כשאתה על הקצה אתה תעשה הכל. כולל קריאה בקפה, כולל הליכה לעושי ניסים. אתה גם תשתטח על קבר צדיק אם זה עשוי לעזור. נכון, אני חילונית. נכון, אני לא מאמינה בכלום, הכל נכון. אבל פתאום מוצאת את עצמי, מתפללת, מאמינה, ובאופן מופלא זו הרגשה מרגיעה. שאולי בכל זאת יש מי שמכוון, יש על מי לסמוך. ואחכ כשאת משחזרת את הדברים שעשית, זה נראה הזוי, ואולי לא. יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע...

משככי כאבים ומצוקות יש הרבה. מרגיעים למיניהם ששוכנים בבקבוק תרופה יש הרבה. אבל התרופה האולטימטיבית לחרדה, למצוקה, ללחץ, זה חיוך של ילד, מבט של ילד, חיבוק של ילד. כשאתה מחבק, והקטן או הקטנה מסתכלים עליך, במבט שמגלם את כל הטוהר, הטוב, שיש בעולם, הכל.. כל המצוקה הפחד והכאב, הכל הכל מתפוגג.. ונשארת רק התמימות שנשקפת לך מהעיניים הקטנות שנעוצות בך.

והחיים ממשיכים... איך שגלגל מסתובב לו...

*גילוי נאות- הפוסט הזה נכתב ישירות מהלב. סוג של מונולוג. אנא הימנעו משאלות של מה קרה, למי ומתי... זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ללמוד מכל מבחן, להבין מכל התנסות, ויותר מכל- לנשום, ולהמשיך הלאה...