יום שבת, 26 בספטמבר 2020

"לא תשליך" . ימי קורונה, ספטמבר 2020

 לאסוף, לקבץ, לחבק. אלה רק חלק מהמילים המנוגדות למילה להשליך.

השנה אני לא עוסקת בתשליך, לא משליכה ממני. השנה אני עוסקת בפיתוח מנהג חדש. אני עוסקת באיסוף.

אוספת אלי מחשבות חיוביות, שיצליחו לעמעם את השליליות.

אוספת אלי אנשים טובים, שלהם חלום משותף לשלי, של אהבת חינם, מדינה מתוקנת, דאגה לפרט, הכלה ושילוב של כלל האזרחים כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו.

אוספת אלי את הזיכרונות הטובים של אהבת המדינה, של ההכרה שזה מקומנו, את חוסר המוכנות לוותר על מה שמשפחתי לחמה בשבילו, ואיבדה חייה בשבילו- וחוזרת להאמין שיהיה פה טוב יותר, עם אנשים אמיתיים יותר, שהרצון להיטיב הוא זה שיוביל אותם, ולא האגו והאינטרסים האישיים

אוספת אלי את התקווה שהמדינה תמשיך להיות דמוקרטיה מובילה, ולא דיקטטורה.

אוספת אלי את השמחה, האופטימיות, היכולת, ההכרה, האומץ, היוזמה.

אוספת אלי את המוטיבציה לשמור על בריאות, לשמור על משקל, לשמור על פעילות גופנית, על מנת לאגור כוחות ויכולת להתמודד עם האיום הווירלי שתפס שליטה על חיינו.

אוספת אלי את משפחתי, הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, בלייב, בטלפון, במסך, כל אמצעי כשר. כי מה חשוב יותר ממשפחה?

אוספת אלי את ההרגשה העוטפת של שיחה עם אמא. מזמן התחושה הזו התפוגגה. כי זו, אמנם נמצאת, אבל איננה. 

אוספת אלי את הזיכרונות על זה שאיננו, אתה, אח שלי, שנעלמת בפברואר השנה, והשיחות איתך, הווטסאפים, חסרים כל כך. בדברים הקטנים, החסר שלך מכה כל פעם מחדש.  אז מחבקת את הזיכרונות, וכאלה יש הרבה.

אוספת אלי את החברים שכל אחד בד' אמותיו, כי הרי הגענו לגיל שמכניס אותנו לקבוצת סיכון. אז ניפגש בקפסולות, בזום, בטלפון, במחשבות, ולא נרפה.

ואת זה שאיתי. מחזיקה חזק חזק. אתה מאפשר לי את הכוח לאסוף את כל הטוב הזה.

השנה אני לא משליכה כלום. רק אוספת, מקבצת, מחבקת.

שנהיה בריאים.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

מחשבות על ימי קורונה - ספטמבר 2020

 

הישגי הממשלה, הוועדות, היועצים, הפרויקטורים, המחקרים, ההחלטות, ההוראות, והמתווים בפריזמה האישית שלי.

אז מה היה לנו?

 *אם באפריל סגרתי את המכון מתוך הבנה שאין אופציה אחרת, וזה הדבר האחראי לעשות- היום המכון ישאר פתוח. לא רואה שום סיבה לסגור.

*אם באפריל הקשבתי והאמנתי בהוראות, מתווים, המלצות - היום אני לא מאמינה למילה אחת שיוצאת לתקשורת.

 *אם באפריל לא נגעתי בידיים חשופות ללא כפפות בכפתורי המעלית, ידיות הדלת, מעקה המדרגות- היום אני אפילו לא חושבת על זה, והכפפות אצלי יצאו מהאופנה.

*אם באפריל הסתכלתי על ראשי המדינה ככאלה שיתנו לנו דוגמא אישית להתנהלות של ריחוק חברתי- היום הם רק מצליחים לעצבן אותי כי אני יודעת שכל מילה שלהם היא על הקרח, ודוגמא אישית בוודאי לא קיימת במחוזותינו.

 *אם באפריל הקשבתי באהדה לנשיאנו, והייתי בטוחה שסוף סוף יש לנו נשיא לעניין- היום אני מקשיבה להתנצלות שלו על הדרך בה נהג, מעריכה את העובדה שהוא מתנצל, אבל לא שוכחת שאני לעומתו, ישבתי לבד בסדר פסח.

 *אם באפריל שמחתי על אנשי מקצוע שיודעים מה קורה ומה יקרה, והייתי בטוחה שהתחזיות אכן רלוונטיות- היום אני רואה בהתפעלות את האימפוטנציה, חוסר העקביות, חוסר היכולת להשפיע, הסתמיות של הדיעה של פרופסור זה או אחר.

 * אם באפריל הרגשתי שהסגר הוא הדבר הנכון לעשותו, וצייתי ציות מלא, אני וכולם, והרחובות היו ריקים ואפילו השוטר אזולאי לא היה- הפעם הסגר יראה כמו גבינה שוויצרית, יותר חורים מסגר, אז וואללה, גם אני לא אשב בבית.

 *אם באפריל מלאתי את המזווה בדברים יבשים, כדי לשרוד את הממשמש ובא- היום כן סגר, לא סגר, הבנתי שמי שרוצה יצא ויקנה מה שהוא רוצה. חורים של גבינה שוויצרית, כבר אמרתי?

 *אם באפריל עוד חשבתי שחודשיים שלושה, והכל ייגמר, ואוכל לטוס לראות את שאהבה נפשי בארהב, או שהם יגיעו לראש השנה, ונשב כולנו ביחד- היום אני הרבה פחות אופטימית, מקדימה את ארוחת החג ביום על מנת שלא להיות לבד, ומנסה להפנים שהסוף לא נראה באופק.

*אם באפריל הפעלתי פחות שיקול דעת עצמאי ולקיחת סיכונים עצמאית מחושבת- היום רק זה מוביל אותי.

*אם באפריל חשבתי שצריך למחוק ולהתחיל הכל מחדש, עם הצהרת עצמאות חדשה, אנשים חדשים, ראייה חדשה, אמפטיה מחודשת, ואהבת חינם שתיבנה מההתחלה ליחסי אדם וחברו - הרי שהיום אני לא חושבת, אני בטוחה.

שנהיה בריאים יותר, ושפויים יותר.

ונאמר אמן.

 

יום שלישי, 23 ביוני 2020

נכתב במרץ 2020. ימי קורונה. פורסם עכשיו. ימי אחרי קורונה? או שבדרך לשם שוב?

חייבים לארגן לוז, הוא אמר.
אז ארגנתי.
מאד גאה בעצמי על ההספקים.
*תוספת מאוחרת..
לכל החברים שדואגים לשלומי הנפשי, ולמשקל שלי.. סתם..סתם.. הומור כזה של ימי קורונה. אל תקחו אותי ברצינות מידי.. האמת- לא משעמם לי לרגע.. 😄 לומדת ספרדית, מכינה הרצאות לזום, מדריכה הורים גם כן בזום, מסדרת ארונות (הגיע הזמן) רואה את כל הבינג' שרציתי, (בסדר נועה??) ופוגשת חברים טובים בזום גם כן. הכל יהיה בסדר.


Image may contain: ‎text that says '‎18.00 פעילות חופשית הפעם גדול, ברחבי כל (טלויזיה, מחשב, טלפון) 11.00 לאכול משהו קפה. 19.00 מזמן לא אכלתי 6.30 להתעורר להוציא את הכלב חופשית צריך בבית) במטבח שיהיה 00 לבהות בטלויזיה, ולצקצק בלשון. לשתות .00 ללכת כמה מסביב לבלוק. 13.00 לאכול להוציא הכלב. משהו קטן לקפה צ'יקונג מהיוטיוב 21.00 00 לישון שעה ערפדים, פסיכופטים, זומבים כלשהוא 3.40 להתפעל מהאקטיביות שלי. 15.00 לישון עוד עמוס. 00 להוציא את עייפות. תכלס היה .30 לאכול משהו קטן. קפה. ישנה צריך לקום 00 00 פעילות נמרצת חופשית בסלון (כמו מחשב, טלויזיה, טלפון) לאכול משהו קטן 00 קפה. (כמו טלפון, מחשב)‎'‎

יום שבת, 23 במאי 2020

את חירותי


לחן, ג'ורג' מוסטקי.

את ממשלתי,
נדהמתי מגודלך,
ולא הבנתי למה
בך ממשלתי
מליון ועוד שרים
אם נבדוק נמצא עוד כמה

בגדת בעם, ממשלתי הרעבה
לכסאות ו-תיקים ומשכורת
ויש שר וסגן שר ותת שר
וכולם מזמרים בתקשורת

את ממשלתי,
חוגגת נצחונך,
על גב אזרח שאין לו
כי אין לו עסק, ואין לו עבודה
חרדת קיום זה יש לו.

ניצלת ת'קורונה, ניצלת את הלחץ
ניצלת את תמימות הבוטחים בך,
ושריינת לך כבוד, ועתיד ומקום
שבלי בושה מחכים לך..

ואנחנו צופים, ולא מבינים
את גודלו של הצער
וסוהר מואשם, בתנועה מזלזלת
סוגר את השער.


יום ראשון, 3 במאי 2020

קלינאי תקשורת בימי קורונה. מה לא ברור?

עכשיו הבנתי.
הוראות המשרד לקלינאי תקשורת בימי קורונה.
א. קלינאי תקשורת זה לא טיפול במסגרת מקצוע חיוני מציל חיים למרות שתקשורת היא חיונית ועל כן מצילת חיים, ולכן טיפול תקשורת הוא במסגרת מקצועות חיוניים.
ב. יש לחזור לעבודה בצורה מדורגת, ובמהירות כי הילדים לא מקבלים טיפול ולכן חזרה מדורגת פחות רלוונטית, ועל כן יש לחזור במדורג.
ג. חשוב לשמור על מרחק מהמטופל של שני מטר למרות שאי אפשר לשמור מרחק של שני מטר, ובמקרה כזה אין צורך לשמור על שני מטר, ויש לעבוד כרגיל בתנאי שיש בין המטופל למטפל שני מטר.
ד. המטפל חייב במסיכה ועליה מסיכה של שקף שקוף, ומאידך המטפל חייב לנשום מפעם לפעם ולכן על מנת לנשום הוא יכול להוריד את המסיכה ולהישאר עם המסיכה השקופה שיש להדגיש אינה תקנית ומחייבת מסיכה מתחתיה שאיתה לא ניתן לנשום.
ה. חשוב שהמטפל לא ירכיב את משקפיו במהלך הטיפול כי אם ירכיב יהיו אדים על המסיכה והוא לא יראה את המטופל ואז הוא עלול לגעת בו בטעות ולא לשמור שני מטר ומאידך אם הוא לא ירכיב הוא עלול לא לראות את המטופל.
ו. כדאי מאד שהמטופל יהיה בטיפול עם מסיכה כי אם הוא חולה המסיכה תשמור מהדבקה אלא במקרים שבהם המטופל לא יכול להיות עם מסיכה ואז יש להדגיש שהמטפל חייב כפפות.
ז. אין בעיה לעבוד עם ילדים קטנים שהרי נמצא כבר שילדים קטנים אינם נדבקים חוץ ממקרים בהם ילדים קטנים כן נדבקים, ואז ברור שוב שהמטפל חייב כפפות, אלא אם הוא יושב במרחק שני מטר ואז הוא לא יכול לטפל רק אם יש לו מסיכה רק שאז הוא לא נושם, ולכן הוא גם לא מטפל.
ח. מחקר בשוייץ מצא שילדים קטנים לא מדביקים את סבא וסבתא ולכן אין בעיה להתחבק עם המטופל כי הם לא מדביקים חוץ מבמקרה שהם חולים ואז הם כן מדביקים, אבל לא את סבא וסבתא אז אולי מומלץ שרק סבא וסבתא יטפלו בהם.
ט. חשוב למדוד חום למטופל כשהוא נכנס לקליניקה, ולקבל אותו רק במקרה שאין לו חום וגם אז במקרה ואמא נתנה לו אקמולי בבית ואין לו חום אז אפשר לטפל בו כי אין לו חום כי הוא שתה אקמולי בבוקר.
י. יש לחטא את המשחקים בהם נגע המטופל חוץ מבמקרה שלמטופל יש לו כפפות והוא לא נגע בכלום ואז אין צורך בחיטוי הלוטו, הלגו, הקוביות, החיות, הבובות, הכדורים, החווה, הטושים, הידיות, הדפים, הכסאות, השולחן והמנורה וחשוב לציין שלא ניתן לחכות בחדר ההמתנה כי אז המטופל והמלווה נוגעים בדלת הכניסה, בכיסאות ובמשחקים בחדר ההמתנה, ואם נגעו חשוב לחטא אותם היטב, ואם המטפל סיים לחטא ועדיין לא הגיעה שעת לילה ניתן להיכנס לחדר הטיפולים אבל אם המטופל נגע יש לחטא שוב לפי הסדר המצויין לעיל.
יא. המטופל חייב להגיע עם מלווה קבוע בתנאי שסבתא פנויה כי לפי המחקר ילדים לא מדביקים את סבתא אבל אם סבתא חולה אפשר להגיע גם עם אמא שבמילא נמצאת בחלת או עם הדוד שפוטר בימים אלה רק להקפיד שיהיה מלווה אחד קבוע בכל הטיפולים ושהמלווה לא יתחלף במהלך שעת הטיפול.
הנחת המחקר היא שהנחיות אלו ייושמו במלואן ואז אין כל חשש לחזור לשגרת טיפולים.
זהו. אני רגועה. יש על מי לסמוך. חזרתי לעבודה.
רונית.


יום רביעי, 29 באפריל 2020

הולכת על הטוב.

מרימה את הכפפה שמישהי זרקה לי. נושמת עמוק. מסיטה את המסך האפור שזלג לאחרונה לנשמה, והולכת על הטוב. רק על הטוב.
אז-
*תודה לך עולם על השקיעות המדהימות שאתה משקף לי, דרך המרפסתכשאני מסתכלת על האדום-כתום-צהוב- של השמיים, אני מבינה שיש עתיד.

*תודה לך דירתי היפה, שעברתי אליך חודשיים לפני פרוץ הקורונה, ולימדת אותי שלמרות שאין גינה כמו בביתי האהוב, הכל במפלס אחד, ואין צורך לעלות ולרדת במדרגות 80 פעם ביום. לבעלי בעיות ברכיים זה פחות מומלץ.

*תודה לזוגי שלי, שמזמן כבר הבנו שאחרי 45 שנים ביחד, שום קורונה/בידוד/ לחץ/ עצבים כבר לא יזיקו לביחד שלנו.

*תודה למשפחתי האהובה, שלמרות הגעגועים לחבק אתכם בלי מסיכות וזום, אני שמחה לראות אתכם חזקים, עומדים על הרגליים, ולא נשברים גם כשקשה ולחוץ. אוהבת אתכם המון.

*תודה לקלינאיות המקסימות שעובדות אצלי בקליניקה, שלא ויתרו, והמשיכו לעבוד בזום עם מי שאפשר. מי יתן ונחזור מהר לעבודה בקליניקה ולמטופלים שכל כך מחכים לחזור.

*תודה לבית בלב, רמת השרון, שלמרות הבידוד הבלתי נסבל של אמא, וחוסר היכולת שלי לבקר אותה, אני עדיין יודעת שאתם שומרים, מגוננים, מטפלים. תודה מכל הלב.

*תודה לכל האזרחים, שמגיעים להפגנות, חותמים על עצומות ומשמיעים קולם מול האבסורד הגרוטסקי שמתחולל פה במדינה. אתם נותנים תקווה שלמרות מחול השדים וההתנהלות הבלתי נסבלת, יש עדיין תקווה לימים טובים יותר.

*תודה ליס, נטפליקס, ודומיו, שבעזרתם אני יכולה היום לטוס. וירטואלית, למחוזות אחרים. אם לא עולים על מטוס, אז לפחות לראות סרטים, סדרות, מקומות, אנשים וכל מה שאפשר דרך המסך.

*ותודה לפייסבוק שמאפשר לי לחפור לכם, כל פעם על משהו אחר שעולה במוחי הבלתי נח לרגע.
בריאות.

יום שני, 20 באפריל 2020

יום השואה בימי קרונה.


אמא יקרה שלי,
את כבר לא מסוגלת לקרא את המכתב הזה. וודאי שלא להבין אותו. ואני בכל זאת כותבת. כותבת כי היום הזה בשנה מגיע הערב. כמו בכל שנה.
היום הזה שמייצג עבור הרבה מאיתנו, זיכרון קולקטיבי , לימים נוראים, של שואה בלתי נסבלת. היום הזה שמייצג תקופה שעיצבה את כל אישיותך אמא, שבנתה אותך למי שאת.
מאז שהייתי ילדונת קטנה, חייתי איתך ביחד את הזיכרונות הקשים, את הלילות ללא השינה, וכשהגיעה השינה את החלומות המוטרפים שגרמו לך להתעורר בצעקות, את סיפורי הבלהה על אושוויץ, סלקציות, מנגלהמכות, דרגשים, צעדת המוות, עשן מהארובות.
והיום, באופן פרדוקסלי, תודות לדמנציה, את כבר לא זוכרת, אבל המהות קיימת בך בלי שתדעי להסביר. וכשאת מנסה לערום כיסאות מאחורי הדלת בדירתך, את כבר לא יודעת להסביר לי שזה כדי שהנאצים לא יכנסו. וכשאת עדיין מזהירה אותי מללכת לבד ברחוב, את כבר לא אומרת לי שזה בגלל שחוטפים אנשים ברחובות.
אבל זה עדיין קיים בך, גם היום, מבלי שתדעי להסביר או לפרש.
וכשראית בשנה שעברה כמו בכל שנה שבה היית נצמדת למראות הקשים במסך הטלוויזיה, את שער הכניסה לאושוויץ עם הכתובת "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי", הסתכלת במסך, ולא הבנת הפעם מה שאת רואה.
אבל אצלי זה קיים. הסיפורים שלך, הבכי שלך, ההיצמדות שלך לעדויות של משפט אייכמן, ואז לפני חמש שנים, הגיע אצלי הצורך הזה, מבפנים, לערוך מידי שנה את ערב ה "זיכרון בסלון" כדי להעלות גם אצלכם את הרגעים, ההרגשות, התחושות, ולו רק לערב אחד.
מטען שעבר בגנים? זיכרון קולקטיבי? גם אם אצלך כבר לא, אצלי הזיכרונות שלך חיים ופועמים.
וביום הזה בשנה, הקפדתי תמיד להיות איתך. ולא לקצת. לחבק. לנסות ולהזכיר לך שהחיים יפים למרות הכאב. שיש לך משפחה. שיש דור המשך לאלה שאיבדת שם. שיש תקומה לנפש גם אחרי שעוצבה באכזריות בלתי הגיונית. שהצלחת לנצח את הבנליות של הרוע .
אבל השנה זה לא. את יושבת בדירתך הקטנה שבדיור המוגן. ואני לא יכולה לראות אותך, ולחבק אותך. את אולי לא מבינה שהיום הזה פה. עכשיו. אבל לי זה בלתי נתפס שאני במרחק הליכה ממך, ולא יכולה להיכנס אליך. הקורונה אסרה אותך בשלשלאות לדירתך, אין יוצא ואין בא, על מנת לשמור עליך. מריציקה המסורה ששומרת עליך, מתקשרת אלי, ואומרת "אמא בוכה, שאת לא באה יותר" ואני מבינה. מאד מבינה. מעריכה את המסירות של כולם שם בדיור המוגן, אבל לא יכולה כבר חודש להגיע, לראות אותך. ולא יכולה להסביר לך למה. ונשבר לי הלב.
אולי פעם אעזור אומץ, ובנוסף לאירוח של הזיכרון בסלון בביתי, אספר את סיפור חייך, שטבוע בי בכל רמ"ח אברי.
אז תודה לך דמנציה, שאת שומרת את אמא מלהבין את היום הנורא הזה. אבל אמא מתגעגעת. ועצובה. ואילו את, קורונה, פתחת איתי חשבון.
אמא. אני אוהבת אותך מרחוק, מחבקת אותך מרחוק, ומדליקה נר זיכרון לזכר כל אלה שאיבדת שם במקום הנורא ההוא.
יהי זכרם ברוך.

יום שישי, 17 באפריל 2020

שיחות עם קורונה- תקשורת.


קלינאית תקשורת. זה המקצוע שלי. למדתי רבות על תקשורת, מלמדת תקשורת, טיפלתי ומטפלת בקשיי תקשורת, עוסקת בתקשורת.
והנה את הגעת, קורונה. והפכת את כל הידוע, המוכר, על פניו. אז בואי ונבין ביחד, מהי תקשורת.

*כשמכירים מישהו חדש, נהוג להושיט יד וללחוץ יד. זה נהוג במחוזותינו. הרבה נאמר על לחיצת יד. אפשר ללמוד על האדם שלפניך על פי הצורה בה הוא לוחץ יד.
לא לוחצים ידיים. אומרת קורונה בהחלטיות. זה לא סטרילי, זה לא בריא. ועדיף בכלל שתלכו עם כפפות ניטריל על הידיים.
*כשמדברים עם מישהו, חשוב לשמור על המרחק הרלוונטי. לא לעמוד קרוב מידי על מנת שלא להיכנס לו  
לspace  שלו. אבל כמובן לא רחוק מידי, על מנת שבכל זאת נרגיש בתקשורת מקרבת.
שני מטרים. לא קרוב יותר, פוסקת קורונה. שמרו מרחק האחד מהשני. ואנחנו מוצאים את עצמנו מדברים ממדרכה אחת, לזו שמולה.
חיבוק זה מחמם את הלב. לקבל חבר טוב בחיבוק חם. מאפשר תחושת קרבה, אמפטיה, אהבה, חברות, נחמה.
חיבוק? צוחקת קורונה, ובקולה יש ניצוצות של שמחה לאיד, אין מצב לחיבוק. תשמרו נגיעה.
*שפה לא מילולית הינה חלק משמעותי מאד בתקשורת טובה. כשאנחנו מנהלים תקשורת, הבעת הפנים, המימיקה של הפנים חשובה להעברת המסר התקשורתי.
איזה מימיקה ואיזה נעליים, צוחקת עלי קורונה. נראה אותך מזהה מימיקה כשהפנים עטויים במסיכה. אפילו את הדיבור קשה להבין מאחורי המסיכה. ובכלל, רוב הסיכויים שלא תזהי את זה שמאחורי המסיכה. אז מימיקה? הצחקת אותי.
*אינטונציה, שינויי עוצמה, תומכים בהבנת משמעות המסר המילולי שמועבר.
נראה אותך, מתגרה בי קורונה.. את בקושי שומעת את המילים הנאמרות מאחורי המסיכה, תוך כדי מאבק על החמצן שלא מגיע בחופשיות, והאדים שמערפלים את המשקפיים. נראה אותך מתייחסת לאינטונציה ולשינויי עוצמה.
*ואני מתעקשת- פגישה עם אנשים, שיחה טובה, תקשורת רלוונטית, גורמות לסולידריות בין אישית, אנשים צריכים חברה.
אז תזמזמו.. שואגת קורונה.. אם אתם חייבים, זמזמו לכם איזה זום.
מי פוגש אותי בזום היום?




יום שישי, 10 באפריל 2020

קורופסח אפריל 2020



אז מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
אוהבת 2 חגים. ראש השנה ופסח. אוהבת את התכונה שלפני, את ההתרגשות והעשייה שבמטבח, את עריכת השולחן, את הטעמים, הריחות, הארוח, את האורחים, את החיבוק, את ההרגשה של אחרי.
פסח סטנדרטי  כולל תכנון, קניות, בישולים, הוצאת האגדות מהמדף העליון (למרות מחאות הדור הבא), תוספות לשולחן, הוספת כיסאות על הקיימים, מפה לבנה,  אוכל, אוכל ועוד אוכל.  אנחנו (בכל זאת סבתא וסבא), מתעקשים לשיר , תחושה של חגיגיות. הרבה יותר מאשר בארוחת שישי.
אז זהו. הנה הוא הגיע. 
פסח 2020.
כמה הקטנות לשולחן צריך היום? שואל חבר טוב.
מפה קטנטונת לשולחן גדול. רק על הקצה. שתי צלחות. דווקא הוצאתי מהסט לאורחים. שאולי ארגיש קצת ..
בישולים צ'ק. אוכל מסורתי לחג. כבד קצוץ, מרק עם קניידלך.
אגדה לא טרחתי להוציא. אלה ששם במסך, הודיעו לי שלא יקרה, והאמת, גם לי לא התחשק.
ואז זום משפחתי. בואו ונדבר על זה רגע.. על ההתלהבות מהסדר בזום.
פרסמתם בפיד שלכם. היה מדהים, היה מרגש, שיתפנו את סבא וסבתא, הקטנים שרו, קראנו את ההגדה, היה סדר שלא ישכח, חד פעמי, נשארנו עם טעם של עוד, ועוד כהנה.
אז וואללה, עם יד על הלב? האמת? 
הקטנים מאד, לא היו בעניין. הגדולים יותר, אצלם בארה"ב זה בכלל שעת בוקר. עוד לא התעוררו לגמרי.. לשיר? אין מצב.
הגדולים לא זרמו עם הזום. חלקם פשוט לא זרמו, חלקם היו רעבים, חלקם פשוט לא.
אמא? לא מבינה איזה יום היום.. בטח לא את העובדה שהערב סדר פסח, ( מה זה פסח בכלל?)
ואנחנו? סבא-סבתא? שרנו שיר או שניים בסולו זוגי. ודעכנו לאיטנו.
אז אני שמחה שהיה לכם מהמם, מרגש וחד פעמי. אני גם מפרגנת לכם מאד שאכן זה חד פעמי.
אני, שמנסה בכח למצוא את החיובי בכל סיטואציה.. (מנסה.. לא אמרתי שמצליחה..) , אני אישית התבאסתי.
אז נקודות לחצי הכוס המלאה?
פרק 8, בעונה 15, של מחשבות קרימינליות היה לא רע.
קפה מספר 346, היה לא רע.
גם התה שלאחריו היה בסדר.
לא היו הרבה כלים לשטוף בסוף הארוע.
יש עוד פסח בשנה הבאה.
אנחנו בריאים. חמסה.

יום ראשון, 8 במרץ 2020

בידוד דמנטי או דמנציה בידודית


מה בין בידוד לדמנציה? לכאורה כלום. בידוד מילה מאד פופולרית בימינו אלה. אתם בבידוד, נכנסים לבידוד, שוהים בבידוד.
סוג של חופשה מאולצת. זמן לחשוב מי אנחנו ומה אנחנו. הרבה בינג' בטלויזיה, הרבה זמן מחשב, ווטסאפים בלי סוף.
זמן לבשל, או להזמין אוכל, לבלוס חטיפים, הדיאטה הלכה פייפן.
זמן לבהות בשקיעה במרפסת, לשקוע בהרהורים, או לדבר עם המבודד שאיתך.
אבל יש גם בידוד דמנטי. והוא מורכב הרבה יותר, קשה הרבה יותר.
חופשה? לא. אלה החיים עצמם.
בינג' בטלוויזיה? איך אפשר. הרי היא לא מצליחה להבין משפט פשוט לעומקו, לא כל שכן סרט טלוויזיה, או חדשות.
ווטסאפים? מה זה בכלל. כל מכשיר, ויהיה הפשוט ביותר, היומיומי ביותר, כמו שעון יד למשל, הופך לתעלומה לא ברורה, ותסכול גדול.
זמן לקרא? השפה הכתובה הפכה כבר מזמן לתעלומה. האותיות אינן מתחברות למילים, המילים אינן מתחברות למשפטים.
לבשל? לאכול? האכילה נהפכת למשהו שעושים כי חייבים. וגם אז, אין הנאה, אין תענוג, סתם פעולה פיזיולוגית של לעיסה ובליעה.
לשוחח? איך אפשר. המילים לא מצליחות להישלף מנבכי הזיכרון שעוד נותר, המשפט הופך להיות חסר משמעות, וההבנה.. אין כזה מושג.
אני מקפידה להגיע הרבה. יש עובדת זרה מסורה מאין כמוה, היא בדיור מוגן, שכשמו הוא- מגונן ומגן, ומסביבה אנשים לא מעט.
אבל היא בבידוד. מבודדת מהעולם, מבודדת מאנשים, מבודדת ממני, שקועה במאין חידלון לא מבורך, עצבות גדולה, ותהום שחורה ועמוקה של חוסר הבנה.
אצלה זה לא קורונה. אצלה זה לא חזרה מאיטליה מספרד או מברלין.
אצלה זה מצב מתמשך של חידלון.
הבידוד מסתיים בסוף, והמבודד חוזר לחיים האמיתיים.
בדמנציה, החיים האמיתיים הם בידוד.

יום ראשון, 23 בפברואר 2020

רמי- ידעת שאני רוצה לכתוב לך. אז כותבת. תודה כל כך גדולה על מה שהיית בשבילי.


חברות. רוצה לחשוב על חברות. כזו שהיא לגמרי אמיתית, לגמרי כנה, בלי צריך, בלי מתאים, בלי כאילו. חברות כזו שהיא לא זוגיות, היא לא הגיונית, היא לא נפוצה. קל לו לדבר איתך, וקל לך לדבר איתו. כזו שנמשכת שנים. חברות שהיא יותר מקשרי אחים, וגם יותר מחבר טוב.
אל תחפשי לקשר הזה הגדרה אומרת נועה המקסימה, הבת שלך. והיא כל כך צודקת. אין לזה הגדרה. פשוט קשר. בין שני אנשים, לא תלוי ג'נדר. נדיר באופיו, שלא זקוק להגדרה ולא ניתן למסגור.
כנראה שצריכה לברך שזכיתי. כי חברות כזו לאורך זמן לא מזדמנת הרבה, ואם כבר הזדמנה, תשמחי. אבל מה עושים כשזה מסתיים? וכנראה שלא תחזור שוב?  
זה נקטע. נשמת את נשימתך האחרונה, ואנחנו, כולנו,  נשארנו עם כאב צורב, עם געגוע עמוק, עם הבנה שנשאר האין, אבל השארת כל כך הרבה. שוב זה לא יקרה, ובכל זאת התמזל מזלנו שזה קרה.
תהליך העיבוד הכי טוב בשבילי זו הכתיבה. המילים הכתובות מנחמות באופן לא ברור. אולי מנציחות. אז כותבת. מרוקנת את הלב שלי לתוך המקלדת. כותבת לי. כותבת לך.
בית ספר לשריון. הרבה דברים החלו שם, אז בשנת 1975. שם הכרתי את זה שאהבה נפשי, הזוגי שלי שאיתי גם היום בשמחה וגם בצער, והלוואי שלעוד הרבה שנים. שם הבנתי שאני חייבת ללמוד להיות אסרטיבית, כי פריירית אני כבר מזמן. שם נוצרו הכרויות, וחברויות, בין הטנקים. ושם הכרתי גם אותך. הצריף שלי, קצינת החן של בית הספר, הכיל את המשרד שלי, ולצידו את שלך. ומתוקף העובדה שמעבירים שעות וימים בבסיס, התחלנו לדבר. ואז דיברנו. על הכל. ודיברנו. ואז נהיינו שלושה. צביקה, אתה ואני. ובחופשות מהצבא, המשכנו להיפגש. הזדנגפנו ביחד. (רק תל אביבי של אז יבין). ושיחקנו משחק. מי משלושתנו יפגוש יותר אנשים שהוא מכיר. שנינו התל אביבים הסתובבנו עם תחושת תבוסה עמוקה כשצביקה הנתנייתי ניצח פעם אחר פעם.
והכרתי את הוריך, את מלכה הגננת המיתולוגית, שהפסנתר תפקד כחלק אינטגרלי מנפשה, ואת אבא שלך. היה כל כך טבעי, שאצל מלכה, אמא שלך, עשיתי את העבודה הסמינריונית שלי לתואר ראשון, שהצריכה ממני לשבת שעות בגן ילדים. מהר מאד החלטנו ביחד שאבא שלך, הוא דופליקט של אבא שלי. גם אמא שלי למדה מהר להבין, שאמנם ילדה אותי כבת יחידה, אבל אני הבאתי הביתה אח. ואתה הקפדת לדבר עם אמא בכל ערב חג, בכל ארוע ויום הולדת. ואפילו לקחת אותה לבד, בלעדי לטיול בירושליים.
אחיותך, נאלצו לקבל את העובדה שיש לך אחות נוספת. למרות ששם המשפחה שלנו שונה.
בסרט החתונה שלי ושל צביקה אתה מככב. רוקד במרכז. רוקד עם כולם. כמה היינו שמחים אז. כמה תמימים. ואז נולד ערן, ואחריו עודד וגם מיכל. ואתה הפכת לדוד. דוד רמי. הדוד האהוב על ילדי. הדוד היחיד.
ואורלי המקסימה נכנסה לתמונה. אשתך. והמשפחה התרחבה. אנחנו הפכנו לדודים של עידו, נועה ויעלי. והם לבני הדודים של ילדי. מי אמר משהו על קשר דם? האמינו לי. קשר נשמות הוא חזק הרבה יותר.
כשערן התחתן, היה ברור שאתה הוא זה שישא ברכה. כשעודד ומיכל התחתנו, היה ברור לחלוטין שדודם האהוב הוא זה שמשמש כעד לחתימה על הכתובה. עשית זאת בהתרגשות רבה. כשקבוצת החברים הותיקים שלנו למדו להכיר אותך, היה ברור לכולם שהם לומדים להכיר את האח שלי. ונכנסת ללב של כולם. ונהפכת מהר מאד לראש החבורה. כי איך לא? איש גבוה, גדול, עם לב ענק. שדואג לכולם, מארגן הכל, אוהב בלי גבולות.
אז המשכנו כמו תמיד, לדבר על הכל, להחליף מתכונים מבית אמא. צלצלת כדי לשמוע איך הצליחו לי קציצות הגפילטא, כתבתי לך כשרציתי את מתכון החומוס המדהים, והחצילים הדקים דקים שעשית. ידעת שאני חולה על חמוצים, ולא הפסקת להביא לי מלפפונים שהחמצת, חצילים קטנים חריפים, כעכים מזרחיים שאפית. הגעתי לביתכם עם עוגיות קצף (מתכון מאמא), ואז בחיוך רחב הראית לי שכאלה בדיוק אפית באותו היום (מתכון מאמא). וכשנסענו צביקה ואני לחול, ואתה הבטחת להתקשר ולבקר את אמא כשלא אהיה, הבנתי שאנחנו משפחה, ואף אחד לא יגיד לי אחרת.
והחלטנו שגם בפייסבוק תופיע כאח שלי.
אז טיילנו, התאהבנו עם אורלי שלך, וצביקה שלי, בפורטוגל שהאירה לנו פנים, נפגשנו לארוחת סטיקים בבואנוס איירס, הספקנו לטייל בברצלונה לפני שנהיה מאוחר מידי.
ונפגשת כל שבוע עם צביקה בלעדי. בלחמים בחשמונאים תל אביב. קפה ומאפה. דיברתם רק אתם. בלי הנשים שאתכם. והתאהבת בנכדי, והראית לכולם בטלפון שלך סרטונים שלהם, כאילו היו נכדיך שלך. ושלחת לי סרטונים של אריאל נכדך הבכור, ואחכ גם של גוני, וגם של יהונתן. וקייטי נכדתי הבכורה, שאוהבת אותך אהבת נפש, לא הפסיקה לשלוח לך קטעי אודיו, ואייקונים של ממתקים. ואז הודיעה לך כמה היא מאושרת שאתה במשפחה שלנו.
וכשאנחנו חגגנו חידוש נדרים, 40 שנות נישואין, היה ברור שאתה בראש המברכים.  
עישנת בלי סוף. ואז השתעלת בלי סוף. ואז החלה לכאוב לך הרגל, והגוש שהרופא שלך (שכנראה ישן ברוב השיעורים בפקולטה לרפואה בה למד), החליט שזה מתח שריר, או תוצר של סכרת, או השד יודע מה עוד הוא הנפיץ. וביקשתי ממך ללכת לדעה שנייה לפרופסור סלעי המדהים. ולא רצית. היית לפני ביקור באקוודור אצל יעלי. כשאחזור , שלא יקלקל את הנסיעה אמרת לי כאילו ידעת גם בלי האבחון. ואני עשיתי לך תור, לא יכולה לבטל, אמרתי לך. תלך.
הלכת. ופתחת דלת פנדורה לשנתיים של טרוף, של סיוט, של מלחמה מוטרפת לאחוז בחיים. סרטן ריאות גרורתי, סטייג' 4.
נלחמת כמו אריה. אהבת את החיים, אהבת אנשים בלי סוף, ורצית לחיות.
מהר מאד הסברת לי שתשתדל שהכאב, הצער, הפחד, ישארו אצלך. לא רוצה לשתף אמרת לי. אני גבר-גבר, אמרת לי. למי שהתקשר ורצה לדעת מה שלומך, אמרת לו- נפלא. הכל נפלא.
והתרגזתי עליך. וכעסתי. ואמרתי לך שאני רוצה לשמוע את האמת הצרופה. לא מילות כסתח. שאו שתהיה גלוי וכנה איתי, או בכלל לא. הסכמת. וסיכמנו שתמיד תספר לי בדיוק מה קורה. הכל. כי בן אדם צריך גם לשחרר פחדים וכעסים, ולא לעשות תמיד הצגות של הכל טוב.
אז דיברנו. מידי יום. והתכתבנו. מוזר, אבל לא בכיתי אחרי שיחות הטלפון איתך. למרות שהיה קשה. לא פעם התנצלת שאתה "נופל עלי עם הצרות שלך" ועל זה קבלת שאגות ממני. דיברנו על כאב, על הפחד, על מה יהיה, על הדאגה שלך לאורלי ולילדים, על הכאב. על הכאב. על הכאב.
ואת השיחה על מתכונים של מאפים, סלטים, החליף דו שיח על האונקולוגיות הנפלאות שלך, על המחלקה במאיר, על כימו, קיתרודה, הקרנות, הקאות, כאבים, בדיקות, ותוצאות. והיו רגעי תקוה, ואחריהם גם נחיתה גדולה של עצבות ובהלה.
וידענו שזו ספירה לאחור. כך אמרת לי. הסוף מתקרב, אמרת לי. אח שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך. אמרתי לך. ולא, לא ניסיתי לדבר על תקוות שוא, לא ניסיתי לנחם במילות שקר, ואולי בגלל זה המשכת לדבר. והווטסאפים הפכו להיות מעין יומן חיים.
וסיפרת על התקווה, וכתבת על התסכול, ודיברת על היאוש, ומילים של- אולי בכל זאת, ואז הבנה שזה לא. והקשבתי. ועניתי. אבל לא באמת הבנתי. הראש הבין מעולה, אבל הלב סרב להאמין.
והכנסת אותי לקבוצת פייסבוק נפלאה בשם "חברים לנשימה". חולים ומשפחותיהם. ואמרת לי אני רוצה שתקראי את מה שאני כותב שם. וקראתי, והבנתי שוב למה אוהבים אותך כולם. בתוך הכאב, הקושי, הפחד, השכלת לעודד, ולהיות שם בשביל חבריך למחלה. ותמיד סיימת את מילותיך ב-מחר יום חדש. יהיה בסדר.
ולמרות שידענו. כולנו, שהזמן קצוב, כשזה בא, הרגשנו חסרי שליטה. עוד הצלחת להיפרד מכול מי שיקר לך.
אני מצטער, אמרת לי בין מאבק על הנשימות האחרונות. מצטער שזה ככה. והפעם כבר לא התאפקתי. ובכיתי מולך. אני זו שמצטערת, אמרתי לך תוך כדי בכי. מצטערת שלא יכולה לעזור במשהו.
ודיברנו. והסתכלתי עליך. ואחרי, ביקשת שאצא מהחדר. ויצאתי. והבנתי כי לא עוד.
ואחרי כמה שעות נשמת את נשימותיך האחרונות.
והותרת את כולנו חסרי נשימה, אובדי עצות. חור שחור.
דומעת בלי סוף. צביקה שותק. ערן עודד ומיכל לא מצליחים להפנים. קייטי מציירת לך המון ציורים.
הלכת.
לא ברור לי . לא מבינה . לא תופסת.
אז תודה כל כך גדולה על מה שהיית בשבילי, בשבילנו, ומוסיף להיות.
מה שבטוח שאתה ממשיך להיות החבר הכי טוב שלי. שלנו. של כולנו.