יום שבת, 26 בספטמבר 2020

"לא תשליך" . ימי קורונה, ספטמבר 2020

 לאסוף, לקבץ, לחבק. אלה רק חלק מהמילים המנוגדות למילה להשליך.

השנה אני לא עוסקת בתשליך, לא משליכה ממני. השנה אני עוסקת בפיתוח מנהג חדש. אני עוסקת באיסוף.

אוספת אלי מחשבות חיוביות, שיצליחו לעמעם את השליליות.

אוספת אלי אנשים טובים, שלהם חלום משותף לשלי, של אהבת חינם, מדינה מתוקנת, דאגה לפרט, הכלה ושילוב של כלל האזרחים כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו.

אוספת אלי את הזיכרונות הטובים של אהבת המדינה, של ההכרה שזה מקומנו, את חוסר המוכנות לוותר על מה שמשפחתי לחמה בשבילו, ואיבדה חייה בשבילו- וחוזרת להאמין שיהיה פה טוב יותר, עם אנשים אמיתיים יותר, שהרצון להיטיב הוא זה שיוביל אותם, ולא האגו והאינטרסים האישיים

אוספת אלי את התקווה שהמדינה תמשיך להיות דמוקרטיה מובילה, ולא דיקטטורה.

אוספת אלי את השמחה, האופטימיות, היכולת, ההכרה, האומץ, היוזמה.

אוספת אלי את המוטיבציה לשמור על בריאות, לשמור על משקל, לשמור על פעילות גופנית, על מנת לאגור כוחות ויכולת להתמודד עם האיום הווירלי שתפס שליטה על חיינו.

אוספת אלי את משפחתי, הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, בלייב, בטלפון, במסך, כל אמצעי כשר. כי מה חשוב יותר ממשפחה?

אוספת אלי את ההרגשה העוטפת של שיחה עם אמא. מזמן התחושה הזו התפוגגה. כי זו, אמנם נמצאת, אבל איננה. 

אוספת אלי את הזיכרונות על זה שאיננו, אתה, אח שלי, שנעלמת בפברואר השנה, והשיחות איתך, הווטסאפים, חסרים כל כך. בדברים הקטנים, החסר שלך מכה כל פעם מחדש.  אז מחבקת את הזיכרונות, וכאלה יש הרבה.

אוספת אלי את החברים שכל אחד בד' אמותיו, כי הרי הגענו לגיל שמכניס אותנו לקבוצת סיכון. אז ניפגש בקפסולות, בזום, בטלפון, במחשבות, ולא נרפה.

ואת זה שאיתי. מחזיקה חזק חזק. אתה מאפשר לי את הכוח לאסוף את כל הטוב הזה.

השנה אני לא משליכה כלום. רק אוספת, מקבצת, מחבקת.

שנהיה בריאים.

אין תגובות:

פרסום תגובה