הישגי הממשלה, הוועדות, היועצים,
הפרויקטורים, המחקרים, ההחלטות, ההוראות, והמתווים בפריזמה האישית שלי.
אז מה
היה לנו?
*אם
באפריל סגרתי את המכון מתוך הבנה שאין אופציה אחרת, וזה הדבר האחראי לעשות- היום
המכון ישאר פתוח. לא רואה שום סיבה לסגור.
*אם
באפריל הקשבתי והאמנתי בהוראות, מתווים, המלצות - היום אני לא מאמינה למילה אחת
שיוצאת לתקשורת.
*אם
באפריל לא נגעתי בידיים חשופות ללא כפפות בכפתורי המעלית, ידיות הדלת, מעקה
המדרגות- היום אני אפילו לא חושבת על זה, והכפפות אצלי יצאו מהאופנה.
*אם באפריל הסתכלתי על ראשי המדינה ככאלה שיתנו לנו דוגמא אישית להתנהלות של ריחוק
חברתי- היום הם רק מצליחים לעצבן אותי כי אני יודעת שכל מילה שלהם היא על הקרח,
ודוגמא אישית בוודאי לא קיימת במחוזותינו.
*אם
באפריל הקשבתי באהדה לנשיאנו, והייתי בטוחה שסוף סוף יש לנו נשיא לעניין- היום אני
מקשיבה להתנצלות שלו על הדרך בה נהג, מעריכה את העובדה שהוא מתנצל, אבל לא שוכחת
שאני לעומתו, ישבתי לבד בסדר פסח.
*אם
באפריל שמחתי על אנשי מקצוע שיודעים מה קורה ומה יקרה, והייתי בטוחה שהתחזיות אכן
רלוונטיות- היום אני רואה בהתפעלות את האימפוטנציה, חוסר העקביות, חוסר היכולת
להשפיע, הסתמיות של הדיעה של פרופסור זה או אחר.
* אם
באפריל הרגשתי שהסגר הוא הדבר הנכון לעשותו, וצייתי ציות מלא, אני וכולם, והרחובות
היו ריקים ואפילו השוטר אזולאי לא היה- הפעם הסגר יראה כמו גבינה שוויצרית, יותר
חורים מסגר, אז וואללה, גם אני לא אשב בבית.
*אם
באפריל מלאתי את המזווה בדברים יבשים, כדי לשרוד את הממשמש ובא- היום כן סגר, לא
סגר, הבנתי שמי שרוצה יצא ויקנה מה שהוא רוצה. חורים של גבינה שוויצרית, כבר
אמרתי?
*אם
באפריל עוד חשבתי שחודשיים שלושה, והכל ייגמר, ואוכל לטוס לראות את שאהבה נפשי
בארהב, או שהם יגיעו לראש השנה, ונשב כולנו ביחד- היום אני הרבה פחות אופטימית,
מקדימה את ארוחת החג ביום על מנת שלא להיות לבד, ומנסה להפנים שהסוף לא נראה
באופק.
*אם באפריל הפעלתי פחות שיקול דעת עצמאי ולקיחת סיכונים עצמאית מחושבת- היום רק זה
מוביל אותי.
*אם באפריל חשבתי שצריך למחוק ולהתחיל הכל מחדש, עם הצהרת עצמאות חדשה, אנשים
חדשים, ראייה חדשה, אמפטיה מחודשת, ואהבת חינם שתיבנה מההתחלה ליחסי אדם וחברו -
הרי שהיום אני לא חושבת, אני בטוחה.
שנהיה בריאים יותר, ושפויים יותר.
ונאמר
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה