הולכת על הטוב.

מרימה את הכפפה שמישהי זרקה לי. נושמת עמוק. מסיטה את המסך האפור שזלג לאחרונה לנשמה, והולכת על הטוב. רק על הטוב.
אז-
*תודה לך עולם על השקיעות המדהימות שאתה משקף לי, דרך המרפסת. כשאני מסתכלת על האדום-כתום-צהוב- של השמיים, אני מבינה שיש עתיד.

*תודה לך דירתי היפה, שעברתי אליך חודשיים לפני פרוץ הקורונה, ולימדת אותי שלמרות שאין גינה כמו בביתי האהוב, הכל במפלס אחד, ואין צורך לעלות ולרדת במדרגות 80 פעם ביום. לבעלי בעיות ברכיים זה פחות מומלץ.

*תודה לזוגי שלי, שמזמן כבר הבנו שאחרי 45 שנים ביחד, שום קורונה/בידוד/ לחץ/ עצבים כבר לא יזיקו לביחד שלנו.

*תודה למשפחתי האהובה, שלמרות הגעגועים לחבק אתכם בלי מסיכות וזום, אני שמחה לראות אתכם חזקים, עומדים על הרגליים, ולא נשברים גם כשקשה ולחוץ. אוהבת אתכם המון.

*תודה לקלינאיות המקסימות שעובדות אצלי בקליניקה, שלא ויתרו, והמשיכו לעבוד בזום עם מי שאפשר. מי יתן ונחזור מהר לעבודה בקליניקה ולמטופלים שכל כך מחכים לחזור.

*תודה לבית בלב, רמת השרון, שלמרות הבידוד הבלתי נסבל של אמא, וחוסר היכולת שלי לבקר אותה, אני עדיין יודעת שאתם שומרים, מגוננים, מטפלים. תודה מכל הלב.

*תודה לכל האזרחים, שמגיעים להפגנות, חותמים על עצומות ומשמיעים קולם מול האבסורד הגרוטסקי שמתחולל פה במדינה. אתם נותנים תקווה שלמרות מחול השדים וההתנהלות הבלתי נסבלת, יש עדיין תקווה לימים טובים יותר.

*תודה ליס, נטפליקס, ודומיו, שבעזרתם אני יכולה היום לטוס. וירטואלית, למחוזות אחרים. אם לא עולים על מטוס, אז לפחות לראות סרטים, סדרות, מקומות, אנשים וכל מה שאפשר דרך המסך.

*ותודה לפייסבוק שמאפשר לי לחפור לכם, כל פעם על משהו אחר שעולה במוחי הבלתי נח לרגע.
בריאות.

יום השואה בימי קרונה.

אמא יקרה שלי,
את כבר לא מסוגלת לקרא את המכתב הזה. וודאי שלא להבין אותו. ואני בכל זאת כותבת. כותבת כי היום הזה בשנה מגיע הערב. כמו בכל שנה.
היום הזה שמייצג עבור הרבה מאיתנו, זיכרון קולקטיבי , לימים נוראים, של שואה בלתי נסבלת. היום הזה שמייצג תקופה שעיצבה את כל אישיותך אמא, שבנתה אותך למי שאת.
מאז שהייתי ילדונת קטנה, חייתי איתך ביחד את הזיכרונות הקשים, את הלילות ללא השינה, וכשהגיעה השינה את החלומות המוטרפים שגרמו לך להתעורר בצעקות, את סיפורי הבלהה על אושוויץ, סלקציות, מנגלה, מכות, דרגשים, צעדת המוות, עשן מהארובות.
והיום, באופן פרדוקסלי, תודות לדמנציה, את כבר לא זוכרת, אבל המהות קיימת בך בלי שתדעי להסביר. וכשאת מנסה לערום כיסאות מאחורי הדלת בדירתך, את כבר לא יודעת להסביר לי שזה כדי שהנאצים לא יכנסו. וכשאת עדיין מזהירה אותי מללכת לבד ברחוב, את כבר לא אומרת לי שזה בגלל שחוטפים אנשים ברחובות.
אבל זה עדיין קיים בך, גם היום, מבלי שתדעי להסביר או לפרש.
וכשראית בשנה שעברה כמו בכל שנה שבה היית נצמדת למראות הקשים במסך הטלוויזיה, את שער הכניסה לאושוויץ עם הכתובת "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי", הסתכלת במסך, ולא הבנת הפעם מה שאת רואה.
אבל אצלי זה קיים. הסיפורים שלך, הבכי שלך, ההיצמדות שלך לעדויות של משפט אייכמן, ואז לפני חמש שנים, הגיע אצלי הצורך הזה, מבפנים, לערוך מידי שנה את ערב ה "זיכרון בסלון" כדי להעלות גם אצלכם את הרגעים, ההרגשות, התחושות, ולו רק לערב אחד.
מטען שעבר בגנים? זיכרון קולקטיבי? גם אם אצלך כבר לא, אצלי הזיכרונות שלך חיים ופועמים.
וביום הזה בשנה, הקפדתי תמיד להיות איתך. ולא לקצת. לחבק. לנסות ולהזכיר לך שהחיים יפים למרות הכאב. שיש לך משפחה. שיש דור המשך לאלה שאיבדת שם. שיש תקומה לנפש גם אחרי שעוצבה באכזריות בלתי הגיונית. שהצלחת לנצח את הבנליות של הרוע .
אבל השנה זה לא. את יושבת בדירתך הקטנה שבדיור המוגן. ואני לא יכולה לראות אותך, ולחבק אותך. את אולי לא מבינה שהיום הזה פה. עכשיו. אבל לי זה בלתי נתפס שאני במרחק הליכה ממך, ולא יכולה להיכנס אליך. הקורונה אסרה אותך בשלשלאות לדירתך, אין יוצא ואין בא, על מנת לשמור עליך. מריציקה המסורה ששומרת עליך, מתקשרת אלי, ואומרת "אמא בוכה, שאת לא באה יותר" ואני מבינה. מאד מבינה. מעריכה את המסירות של כולם שם בדיור המוגן, אבל לא יכולה כבר חודש להגיע, לראות אותך. ולא יכולה להסביר לך למה. ונשבר לי הלב.
אולי פעם אעזור אומץ, ובנוסף לאירוח של הזיכרון בסלון בביתי, אספר את סיפור חייך, שטבוע בי בכל רמ"ח אברי.
אז תודה לך דמנציה, שאת שומרת את אמא מלהבין את היום הנורא הזה. אבל אמא מתגעגעת. ועצובה. ואילו את, קורונה, פתחת איתי חשבון.
אמא. אני אוהבת אותך מרחוק, מחבקת אותך מרחוק, ומדליקה נר זיכרון לזכר כל אלה שאיבדת שם במקום הנורא ההוא.
יהי זכרם ברוך.

שיחות עם קורונה- תקשורת.

קלינאית תקשורת. זה המקצוע שלי. למדתי רבות על תקשורת, מלמדת תקשורת, טיפלתי ומטפלת בקשיי תקשורת, עוסקת בתקשורת.

והנה את הגעת, קורונה. והפכת את כל הידוע, המוכר, על פניו. אז בואי ונבין ביחד, מהי תקשורת.

*כשמכירים מישהו חדש, נהוג להושיט יד וללחוץ יד. זה נהוג במחוזותינו. הרבה נאמר על לחיצת יד. אפשר ללמוד על האדם שלפניך על פי הצורה בה הוא לוחץ יד.

לא לוחצים ידיים. אומרת קורונה בהחלטיות. זה לא סטרילי, זה לא בריא. ועדיף בכלל שתלכו עם כפפות ניטריל על הידיים.

*כשמדברים עם מישהו, חשוב לשמור על המרחק הרלוונטי. לא לעמוד קרוב מידי על מנת שלא להיכנס לו  

לspace  שלו. אבל כמובן לא רחוק מידי, על מנת שבכל זאת נרגיש בתקשורת מקרבת.

שני מטרים. לא קרוב יותר, פוסקת קורונה. שמרו מרחק האחד מהשני. ואנחנו מוצאים את עצמנו מדברים ממדרכה אחת, לזו שמולה.

חיבוק זה מחמם את הלב. לקבל חבר טוב בחיבוק חם. מאפשר תחושת קרבה, אמפטיה, אהבה, חברות, נחמה.

חיבוק? צוחקת קורונה, ובקולה יש ניצוצות של שמחה לאיד, אין מצב לחיבוק. תשמרו נגיעה.

*שפה לא מילולית הינה חלק משמעותי מאד בתקשורת טובה. כשאנחנו מנהלים תקשורת, הבעת הפנים, המימיקה של הפנים חשובה להעברת המסר התקשורתי.

איזה מימיקה ואיזה נעליים, צוחקת עלי קורונה. נראה אותך מזהה מימיקה כשהפנים עטויים במסיכה. אפילו את הדיבור קשה להבין מאחורי המסיכה. ובכלל, רוב הסיכויים שלא תזהי את זה שמאחורי המסיכה. אז מימיקה? הצחקת אותי.

*אינטונציה, שינויי עוצמה, תומכים בהבנת משמעות המסר המילולי שמועבר.

נראה אותך, מתגרה בי קורונה.. את בקושי שומעת את המילים הנאמרות מאחורי המסיכה, תוך כדי מאבק על החמצן שלא מגיע בחופשיות, והאדים שמערפלים את המשקפיים. נראה אותך מתייחסת לאינטונציה ולשינויי עוצמה.

*ואני מתעקשת- פגישה עם אנשים, שיחה טובה, תקשורת רלוונטית, גורמות לסולידריות בין אישית, אנשים צריכים חברה.

אז תזמזמו.. שואגת קורונה.. אם אתם חייבים, זמזמו לכם איזה זום.

מי פוגש אותי בזום היום?

קורופסח אפריל 2020

אז מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

אוהבת 2 חגים. ראש השנה ופסח. אוהבת את התכונה שלפני, את ההתרגשות והעשייה שבמטבח, את עריכת השולחן, את הטעמים, הריחות, הארוח, את האורחים, את החיבוק, את ההרגשה של אחרי.

פסח סטנדרטי  כולל תכנון, קניות, בישולים, הוצאת האגדות מהמדף העליון (למרות מחאות הדור הבא), תוספות לשולחן, הוספת כיסאות על הקיימים, מפה לבנה,  אוכל, אוכל ועוד אוכל.  אנחנו (בכל זאת סבתא וסבא), מתעקשים לשיר , תחושה של חגיגיות. הרבה יותר מאשר בארוחת שישי.

אז זהו. הנה הוא הגיע. 

פסח 2020.

כמה הקטנות לשולחן צריך היום? שואל חבר טוב.

מפה קטנטונת לשולחן גדול. רק על הקצה. שתי צלחות. דווקא הוצאתי מהסט לאורחים. שאולי ארגיש קצת ..

בישולים צ'ק. אוכל מסורתי לחג. כבד קצוץ, מרק עם קניידלך.

אגדה לא טרחתי להוציא. אלה ששם במסך, הודיעו לי שלא יקרה, והאמת, גם לי לא התחשק.

ואז זום משפחתי. בואו ונדבר על זה רגע.. על ההתלהבות מהסדר בזום.

פרסמתם בפיד שלכם. היה מדהים, היה מרגש, שיתפנו את סבא וסבתא, הקטנים שרו, קראנו את ההגדה, היה סדר שלא ישכח, חד פעמי, נשארנו עם טעם של עוד, ועוד כהנה.

אז וואללה, עם יד על הלב? האמת? 

הקטנים מאד, לא היו בעניין. הגדולים יותר, אצלם בארה"ב זה בכלל שעת בוקר. עוד לא התעוררו לגמרי.. לשיר? אין מצב.

הגדולים לא זרמו עם הזום. חלקם פשוט לא זרמו, חלקם היו רעבים, חלקם פשוט לא.

אמא? לא מבינה איזה יום היום.. בטח לא את העובדה שהערב סדר פסח, ( מה זה פסח בכלל?)

ואנחנו? סבא-סבתא? שרנו שיר או שניים בסולו זוגי. ודעכנו לאיטנו.

אז אני שמחה שהיה לכם מהמם, מרגש וחד פעמי. אני גם מפרגנת לכם מאד שאכן זה חד פעמי.

אני, שמנסה בכח למצוא את החיובי בכל סיטואציה.. (מנסה.. לא אמרתי שמצליחה..) , אני אישית התבאסתי.

אז נקודות לחצי הכוס המלאה?

פרק 8, בעונה 15, של מחשבות קרימינליות היה לא רע.

קפה מספר 346, היה לא רע.

גם התה שלאחריו היה בסדר.

לא היו הרבה כלים לשטוף בסוף הארוע.

יש עוד פסח בשנה הבאה.

אנחנו בריאים. חמסה.