יום האלצהיימר
והדמנציה.
זה מה שהיה כתוב ברשת
החברתית. יום האלצהיימר. מן יום חג שכזה. יום בו מדברים על חיית הטרף הזו שנקראת
אלצהיימר, שנועצת ציפורניה בחפים מפשע. אולי יש חולצות מודפסות, אלצהיימר זה אנחנו, או דגלים. זה היום שלה. סליחה, לא, אלה החיים שלה, ומה שנשאר מהם.
אצלינו, היא הדמנציה, חיית הטרף הזו, חוגגת על טרפה כבר שלוש שנים. והאכזריות בה היא נועצת טפריה
הולכת וגדלה. והחמדנות שלה הולכת ומתרחבת.
ואני חסרת אונים.
מנסה להילחם, לחבק, להזכיר, לשוחח. וזה לא מצליח לי. ואני רואה את זו שיושבת מולי,
שנראית בול כמו שאני זוכרת אותה כל חיי, רק יותר זקנה, ולא מצליחה להבין איך היא
נעלמת, נעלמה לה . איננה.
ואני לפעמים מרגישה
כמו בחלום בלהה. אוטוטו אתעורר ושוב תשב מולי אותה אחת, עם ניסיון החיים שאין
כמוהו, עם הסבלנות האין סופית, עם היכולת הטבעית להראות כאילו יצאה ממגזין אופנה פריזאי, עם האמפטיה. זו שחילקתי איתה את כל הסודות הכמוסים
ביותר שלי, שתפקדה גם כאם, אבל גם כאחות שאין לי. זו שסיפור חייה, שעוד אעלה אותו
על הכתב, הוא ספר ההיסטוריה של מדינת ישראל, ולא. אני לא מתעוררת, אני ערה
לחלוטין, וזה לא חלום.
ובשבילה האנשים
מתמוססים, וחוויות הילדות שלי שרק איתה אוכל לחלוק, נעלמות ונשארות רק אצלי ואין לי עם מי לחלוק אותן. ובני המשפחה, הילדים, הנכדים והנינים הופכים למושג מעורפל, שלעיתים הוא חסר שם, וחסר משמעות.
והאיש איתו חלקה את חייה, בעבודה, בבית, ובכלל, כבר איננו, ואפילו לא נשאר כזיכרון
קטנטן בפינה חבויה אצלה. פשוט איננו.
ואני כבר לא בוכה.
אני כואבת את האובדן, שקשה מנשוא כשהאדם יושב מולך, ואתה מסרב להבין את המצב. אני
מסרבת. בולעת את הרוק ועצובה. כל כך עצובה.
הידד.. פנו דרך.. יום
האלצהיימר הגיע.
