יום רביעי, 20 במרץ 2019

שינויים


אז ככה,  הוא אמר, יש לי משהו לספר לכם.
יושב מולנו. הבן האהוב שלנו, וראיתי שהוא מתלבט איך להגיד.. בורר מילים בזהירות.
ואני הפולניה, ישר מריצה בראש מה כבר עשיתי לא בסדר, מה אמרתי שלא במקום, איך התנהגתי בלי ברקסים. מה זה כבר יכול להיות..
טוב.. אנחנו בדרכנו לעשות רילוקשיין, הוא אמר. בשקט.
בבום אחד הפסיקו לרוץ אצלי הסרטים. הסתכלתי עליו, ועל זה שאיתי, שגם הוא , ישב ושתק.
ואז הגיעו הפרטים. לא הרבה קלטתי. ארהב. עבודה. נוסעים. בקרוב.
דמעות. הן זלגו בעוד אני מתאמצת להיות עניינית ורלוונטית. לאן? מתי? לכמה? באמת?
אני אמא מפרגנת. בחיי.. אמא שרוצה רק טוב לילדיה. ואם המעבר טוב להם, אני רק שמחה. ואם הם יהיו מאושרים- אני רק מסופקת, ואם זה מה שהם רוצים- יש להם ממני ברכת הדרך.
במהלך הימים והשבועות שעברו מאז, אני חושבת הרבה, מגלגלת עם עצמי את העתיד לבוא, מנסה להבין שהעולם לא סובב סביבי בשום צורה.

הסבתאות יפה לי. החיבוק של שתי נכדותי ונכדי, מרפא אצלי כל מכאוב, כל מצוקה, כל עצב, כל דבר.
השיחות עם הגדולה הופכות ונעשות מרתקות יותר ויותר עם הגדילה שלה. "סבתא אני אוהבת אותך", אחד כזה, מחזיק אותי ימים...
אז צריך לשנות פאזה. סבתא בוידאו.
עדיין לא המציאו אופציה להעביר תחושה אמיתית של חיבוק בוידאו, תחושה של נשיקה בוידאו,
לעניות דעתי זו תהיה ההמצאה של המאה..
ובנתיים, הם נוסעים, הן נוסעות, היא נוסעת. זו שמחבקת בלי סוף.

ואני אסתדר. והכל יהיה בסדר. ולחיים יש דינמיקה משלהם. ורק שיהיה להם טוב.
קצת מחנק. לחלוחית כזו בעיניים. קוצר נשימה.
אהבה זה לדעת לשחרר אמר מישהו. אני עובדת על זה.

תנסו לקרא את הפוסט בפולנית. מצלצל טוב יותר.