אוטיזם. ככה זה מתחיל.

רוצה לדבר איתך בהזדמנות, אומרת הגננת לאמא.

היא רוצה לדבר איתנו, אומרת אמא לאבא.

הם יושבים מול הגננת.

יש בעיה קטנה, הגננת אומרת להם. הוא לא יוצר קשר עם ילדים. הוא מתנהג מוזר. אנחנו מנסים להסביר לו והוא נכנס להתקפי כעס בכי וצעקות. קשה להוציא אותו מזה.

כך זה מתחיל.

הם יושבים שותים קפה. שותקים. סוף סוף אחרי בלגן גדול בבית. הוא לא אוכל טוב, הילד. לא מוכן לאכול כלום חוץ מפיתה. סוף סוף עכשיו שקט בבית. שקט זמני. הוא לא ישן הרבה, הילד. שעתיים שלוש, ומתעורר.

משהו לא בסדר אומר האחד.

הכל בסדר. אנחנו צריכים להיות יותר ברורים, יותר עקביים. אומרת השנייה.

הוא לא מדבר ולא מבין, אומר הראשון.

גם אני התחלתי לדבר מאוחר, אומרת השנייה.

כך זה מתחיל.

הילד צריך לראות מומחה אומרת הסבתא. הכל בסדר אומרים ההורים. הוא לא מגיב לשמו אומרת הסבתא. הוא מגיב כשהוא רוצה אומרים ההורים.

כך זה מתחיל.

הסיפורים שונים ודומים מאד. הילד לא מדבר כמו אחרים, לא מתנהג כמו אחרים, לא מתקשר כמו האחרים.

בשלב הזה מתחילים באופטימיות- בדיקת שמיעה. אולי הוא לא שומע?

הבדיקה תקינה.

ואז מתחילה סאגת אבחונים. המכון להתפתחות הילד, קלינאית תקשורת, פסיכיאטר או נוירולוג פרטי, ועוד כהנה.

המסר חד וברור . הילד מתפקד בספקטרום האוטיסטי.

אוטיזם זו מילה קשה לעיכול. אצל אחדים התגובה היא הכחשה, הדחקה, הלם, אבל, דיכאון. אצל אחרים- פרץ היפראקטיביות. חיפוש מידע, אנשי מקצוע, פתרונות קסם.

ואין פתרונות קסם. זהו מרתון ארוך של טיפולים ומטפלים, חוות דעת, הערכות, הדרכות והנחיות. עבודה קשה והרבה יזע דמעות ואהבה.

פתאום לומדים להכיר עולם חדש. עולם של מקצועות טיפוליים. הילד זקוק לגן מיוחד. קלינאית תקשורת שתעבוד איתו על התקשורת, והתפתחות השפה והדיבור. ריפוי בעסוק לתמיכה ביכולות מוטוריות ותחושתיות. תרפיה רגשית לתמיכה במצבו הרגשי נוכח הקשיים המרובים בתפקוד.

פסיכולוג שיתמוך בילד, אבל גם בהורים. בלילות יושבים שעות וגולשים באינטרנט. לומדים על גישות טיפוליות, קוראים על סיפורי הצלחה וכישלון. נכנסים לפורומים של הורים, קומונות סגורות, דפי פייסבוק.  

נעים בין תקווה ואופטימיות, ליאוש.

וכסף. צריך מימון לכל התמיכה האינטנסיבית הזו. במדינת רווחה כשלנו במידה ונרצה לסמוך על התייחסות הרשויות, נמצא את עצמנו בעיקר מחכים. מחכים לתור, מחכים למקום פנוי אצל המטפל, מחכים למשיח. ומשיח לא בא.

כי דבר אחד ברור לכולנו הילד הוא ילד. והוא שלנו. ואנחנו שלו. והוא תלוי בנו, ביכולת שלנו כהורים לאהוב, לחנך, לטפל, לתמוך.

ופתאום טרדות היום יום לא רלוונטיות, החיים משתנים. החברים נעלמים. שיחות הסתם קשות לעיכול. והמשפחה חיה אוטיזם, נושמת אוטיזם, מדברת אוטיזם.

לאחרונה האוטיזם מככב בכלי התקשורת. כתבות אישיות, כתבות אינפורמטיביות, וגם כאלו צהובות בפינות, המספקות את סקרנות הקוראים והצופים. ופתאום האוטיזם כבר איננו רק מונח בספר הפסיכיאטריה, אלא מגולם בילדים, באנשים. 

היכולת שלנו כחברה לתמוך תלויה בכמה  תנאים מוקדמים בסיסיים.

ההבנה שגם הילד והאדם האוטיסט הוא אדם לכל דבר. עם רצונות, מחשבות יכולות ורגשות.

ההבנה שאף אחד לא חסין אוטיזם.

ההבנה שהכלה של השונה, והמיוחד, לא מתוך רחמים וחמלה אלא מתוך סולידריות חברתית, מאפשרת לנו להיות אנשים טובים יותר. ולהם להיות חלק מאיתנו כחברה. כי הרי מה זה שונה? מה זה דומה? מה זה נורמטיבי?

ובדיוק בגלל זה כשהילד שלנו מספר שבגן או בכיתה שלו משולב ילד אוטיסט, נסביר לו מהו אוטיזם, ומה חלקו כשותף בתהליך השילוב. כשמשולב אוטיסט במקום העבודה שלנו, נושיט לו יד מאפשרת, חברית. ויש מצב שהמרויחים יהיו אנחנו. הם, אבל גם אנחנו.

אם החיים נותנים לך לימונים, תעשה לימונדה...

היא צוחקת הרבה. צבע העור שלה שחום. עיניים מלוכסנות, ושער כהה וחלק.

קוראים לה קו.

קו משתייכת לשבט ה- black mong. שבט החי בהרים באזור סאפה, בצפון ויאטנאם.

קו בת 25. מדריכת תיירים בטרקים בהרים ובטרסות האורז. קו נועלת נעלי ספורט לבנות, ולובשת בגדים צבעוניים, האופייניים לשבט אליו היא משתייכת . בת מיעוטים.

אנחנו ארבעה ישראלים, כבר לא צעירים כרונולוגית, אבל צעירים ברוחם, שיצאו לטרק בהרים עם קו.

הטרק כולל טיפוס בהרים, בדרך לא דרך, הליכה על קצה טרסות האורז, כאשר בצד אחד הבוץ חלקלק והביצה עמוקה, ובצד השני מתלול.

אני מתנשפת. הולכת לאט, מנסה לתפוס נשימה וחמצן, ולא להחליק לתוך הבוץ. ברור שזה לא צלח בידי.

קו מחייכת, ומושיטה יד לעזרה.

קו לא למדה ולו יום אחד במערכת חינוכית כלשהיא. לא בגן, ולא בבית הספר. מהיותה הבת הבכורה במשפחתה, תפקידה היה לשמור על ששת אחיה כאשר ההורים יצאו לעמל יומם, ואחכ לעזור לסבתה בחנות בה עבדה. לחנות הגיעו תיירים. 

האינטראקציה עם התיירים אפשרה לקו ללמוד אנגלית. ההיכרות היומיומית עם ההרים וטרסות האורז פתחה בפניה חלון הזדמנויות -לתפקד כמדריכת תיירים. בזמן שהאחרים מוציאים בקושי את עלות הקיום שלהם, קו  מדלגת על הטרסות, מקשקשת איתנו באנגלית בסיסית, וכל מילה לא מובנת היא מתעקשת לברר את משמעותה, לשנן לעצמה, ולהרחיב את ידיעותיה. היא שואלת הרבה שאלות על החיים אצלינו. היא מרחיבה בסיפורים על חייה כילדת בר, הגדלה בהרים.

מה עם חבר? חתונה? שאלנו . יש זמן עונה קו, בהחלטיות פמיניסטית ולא תואמת את הסביבה השמרנית.

כאוטודידקטית, היא יודעת הרבה. "את חכמה" אמרנו לה. לא אני לא. אמרה זו בצניעות. "את אינטליגנטית" אמרנו לה. מה זה אינטיליגנציה?  שאלה קו, והתעקשה להבין את המונח. אחרי שהסברנו והרחבנו. חייכה.

קו פרילנסרית. מרוויחה כמדריכת תיירים משכורת שמכפילה ומשלשת את מה שמשפחתה, מסוגלת להרויח בשדות האורז.

בחורה צחקנית, שנונה, צינית, ונבונה. בלי יום לימודים אחד במערכת החינוך.

למותר לציין שנעלי הספורט שלי סיימו את הטרק רטובות, בוציות, בצבע חום כהה.

נעלי הספורט של קו, המשיכו להבהיק בלבן גם אחרי הטרק.

 

 טרסות האורז















קו, בת לשבט ה- black mong

אחי גיבורי התהילה

שנה למלחמת יום כיפור

שנת 1974. אולם קדש ליד בית ספר לשריון. גוליס. ארוע. שנה למלחמה. אנחנו, בנות השריון    בתפקיד מארחות בארוע. מדים, כומתה שחורה.  

האורחים בארוע נכנסים אט אט לאולם.

לזה חסרה יד. לזה חסרה רגל. ההוא חבוש בראשו, והבא מתגלגל בכסא הגלגלים. אנחנו מתאפקות שלא לבכות. העיניים מנצנצות. שנה אחרי המלחמה.

הרסר המיתולוגי, הסוס הלבן, אפילו הוא מוריד מהחזות הקשוחה, מלטף, לוחץ ידיים, תומך, והתחושה שגם הוא מרגיש לחץ בחזה.

40 שנים למלחמה. מלחמת יום כיפור.

אוקטובר 2013

מפגש לוחמי גדוד 79, של השריון. כמו בכל שנה. הלכנו. לטרון. אני עם התחושה של השייכות למרכבות הברזל, וזה שאיתי, מגדוד 79, חטיבה 14. שמראות הקרב על החווה הסינית צרובים אצלו, וסגורים ונעולים.

כל יום כיפור הוא מבקר בבית הקברות. הולך לפגוש את החברים שלי..הוא אומר.

במפגש אנשים רבים. את חלקם אני מכירה בשמם. יובל נריה, רמי מתן, מצנע.

את חלקם אני מכירה עוד מהשרות הצבאי שלי. רגע אחרי המלחמה.

במרכז האולם תערוכה. מכתבים שנכתבו ברגעי קרב, קסדת שריונר של זה שנהרג, פה ושם צילומים. אות המופת של האחד, והדיסקית המפוייחת שנמצאה על רצפת הטנק, כשריד לשני.

הסתובבתי בין הגברים עם השיער הלבן, בני גילי, שדיברו בהתרגשות. תכירי אמר זה שאיתי, זה הבחור ששכב איתי בשוחה, בלילה, כשהטנק נפגע, ואנחנו ניסינו למצוא מחסה, בחשיכה, בתוך המצרים שבשטח, בתוך התופת מסביב.

ואני מסתכלת על שניהם ומנסה להבין.

גדוד 79.

לוחמי הגדוד, משפחות שכולות התאספו לזכור. 120 חללים ספג הגדוד. מקריאים את רשימת החללים. תמונות של חברה צעירים, יותר צעירים מילדי שלי. עיניים תמימות, מחייכים אלינו מהתמונות.

ואני מסתכלת מסביב. ופתאום הקהל, בני השישים שיושבים לידי, משנים צורה. פתאום אני רואה יושבים לידי, שריונרים. רואה את המדים הירוקים, הקסדה של הטנקיסטים על הראש, העיניים נוצצות.

ומתחילים הסיפורים. הפעם פחות סיפורי אסטרטגיה צהלית, ויותר סיפורים אישיים. הסיפור של זה שאחרי תופת ניסה לחבור לכוחותינו, וכמעט נורה על ידם כאשר אלה היו בטוחים שהוא חייל מצרי. הסיפור על טנק הצוערים, שממנו לא שרד אף אחד. הסיפור על שבעת הפנימיונים שמהם שרדו שניים בלבד. הסיפור על ההבטחה של רמי מתן המ"פ, שהיה בסך הכל בן 22, והבטיח לחייליו שיחזיר אותם בשלום הביתה, ולא קרה. הסיפור על המגד, שנפגע בראשו, ונפטר לפני כשנה. מנסה להבין איך אפשר. איך חברה צעירים, בני 18 ו19, תפקדו בתוך גהינום של סאגרים, מקלעים, טנקים שרופים, פצועים, גופות של חברים.

סיפורי האחים השכולים. במהלך השנים הורים כבר כמעט ולא נשארו. חלקם מתו מצער. משברון לב.

ומצנע מדבר. אחי גיבורי התהילה- הוא פונה ליושבים באולם.

40 שנים למלחמה

40 שנים לתופת שנקראה החווה הסינית.

"נשארנו שם"- קוראים לספרו של ברטי אוחיון, מגדוד 79. ואני באמת חושבת שחלק מהיושבים לצידי נשאר שם. התמימות, שמחת הנעורים, נשארו שם.

בגדוד נשארו רק ששה טנקים בסופו של ליל הפריצה לחווה הסינית.

הפגישה מתארכת, סיפורים. אנשים לא זזים.

אחוות לוחמים? רעות? חברות?

או אולי קשר של אנשים שראו בעיניהם את תופת הגהינום. ושרדו.

סליחות

לבקש סליחה זה די קל. לבקש סליחה אמיתית, מהלב כבר הרבה יותר קשה. על מנת להתכוון לזה ברצינות צריך להבין שטעינו. ששגינו. שפספסנו, שזה לא היה במקום.

וזה לא פשוט. כי הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים בדיוק מה עשו לנו, איפה חיבלו לנו, ואנחנו, הרי רק הגבנו לזה. ובצדק. לא?

אז זהו שלא. לא תמיד.

לא סתם אנחנו משננים לילדים לספור עד 10 לפני שמגיבים. לא סתם אנחנו מבינים ויודעים שבשעת לחץ לא מסבירים הסברים, לא נוזפים, לא מעמידים אנשים על טעותם. מבינים ויודעים, אבל לא מפנימים ומיישמים.

לא פעם אנחנו אומרים מה שעל הלב, על מנת לפרוק. ואז מרגישים הרבה יותר טוב. ניצחנו. ויני וידי ויצי. והשארנו את השותף לויכוח פגוע ומדמם. אבל אנחנו בסדר. אנחנו כבר רגועים.

אז הנה זימנו לנו הזדמנות. כזו שחוזרת פעם בשנה. מומחזת מראש. לא אנחנו צריכים ליזום אותה. מוגשת לנו על מגש של כסף.

זה הזמן לסליחות.

אז קצת סליחות משלי.

עם כוונה מלאה. לא כאלו שיוצאות בשטף ורבלי מהפה. כאלה שיוצאות מהלב אחרי מחשבה אמיתית של איפה הגזמתי.

קודם כל סליחה גדולה מהכי קרובים.

מזו שימלאו לה בעתיד הלא רחוק תשעה עשורים. שכל כך קשה לי להפנים שהגלגלים כבר חורקים, שהזיכרון לא משהו, שההבנה כבר הרבה יותר איטית, שהבלבול רב, שקשה להיות לבד. ולא תמיד אני מקבלת, סבלנית, נחמדה, מפרגנת. סליחה אמא. אוהבת אותך גם כשאת בת 88.

מזה ששורד איתי כל כך הרבה שנים. שורד את הצורך הבלתי נלאה שלי בשינויים, בתשומת לב, ומאידך בספייס. מזה שסופג ממני לפעמים כשבעצם לא הגיע לו. סליחה.

מאלה שקצת נדחפתי להם לחיים, אמנם במטרה לעזור אבל בסופו של יום כנראה שהכאבתי. בלי להתכוון אמנם. אבל הוספתי כנראה כאב על כאב. אני מצטערת מעומק הלב.

מאלה שקצת התרחקו, מנסיבות החיים הלוחצים, ואני הרגשתי נטושה מעט. סליחה שחשבתי על עצמי, מהפריזמה הצרה שלי. לא עשיתי ולא עושה מספיק. סליחה.

מזו שאני מרגישה שאני יכולה לשפוך הכל אצלה. ולפעמים עוברת את הגבול. והופכת אותה לעצובה בעצמה. ואני רק רציתי לעשות ונטילציה. ובמהלך הדברים שכחתי שאני זו האמא. והיא זו הבת. ולא להפך.

לחברים שלי, שקצת הזנחתי אתכם לאחרונה, בגלל היום-יום, העייפות בסוף היום, חוסר הסוציאליות. אוהבת אתכם מאד בחיי. 

למטופלים שלי אז והיום- סליחה אם טעיתי, שכחתי, אמרתי, פגעתי, לא עניתי בזמן, לא הבנתי, לא עשיתי, לא הקשבתי, לא התחשבתי.

וסליחה אחרונה מעצמי. שלא הקשבתי לגוף שלי שביקש יותר אוכל בריא, פחות קפה וקולה, יותר פעילות גופנית, יותר התחשבות...

ולנשמה שלי שביקשה יותר שקט נפשי, יותר מנוחה, פחות לחץ, יותר חמצן. מבטיחה להיות תלמידה טובה וקשובה יותר בשנה הבאה.

"יותר קשה לשדך את הגוף והנשמה ממה שאיש ואישה. משידוך כזה אפילו להתגרש אי-אפשר. רק להתאבד אפשר, אבל מה התועלת אז? גוף ונשמה צריכים לדעת לִגדול ביחד, להזדקן ביחד, שאז הם כמו שני ציפורים זקנים מסכנים באותו הכלוב, שלשניהם כבר אין שום כוח בכנפיים. הגוף כבר חלש ונופל. הנשמה כבר שוכחת ומתחרטת, ולברוח אחד מהשני גם כן אי-אפשר. בו, מה שנשאר זה רק לדעת לסלוח. זה החוכמה שנשארת אחרי שכל היֶתר החוֹכְמֶס נגמרות: לדעת לסלוח אחד לשני. כי אם לא לסלוח לבן-אדם אחר, אז לכל הפחות לסלוח לעצמך."

מאיר שלו. מתוך הספר " כימים אחדים"

כל שנבקש לו יהי...

תמיד אהבתי את ראש השנה. סוג של תירוץ להחלטות חדשות, הבטחות חדשות, מוטיבציה מחודשת.

זה כמובן לא אומר שאני עומדת בהחלטות. אבל אלו נעשות ונותנות מיכל חמצן טרי לריאות ולנשמה.

מה שאני לא עושה, זה לבדוק מה היה בשנה שעברה. תכלה שנה וקללותיה נאמר בפרשת "כי תבוא". (מזל שיש גוגל..)

השנה מסתיימת. אין טעם לחשוב על הכשלונות, העלבונות, האכזבות, המצוקות שהיו.

הנה הנה פותחים לנו דלת  להתקדם הלאה. להתחיל מחדש. ואם נותנים.. למה לא לקחת?

אז אם בהחלטות ותקוות עסקינן...

• שתהיה שנה חדשה, וטובה.
• שנדע להתרכז בחצי כוס המלאה, ולהניח למאכזב להתפוגג.
• שנהיה בריאים. כן, זו בהחלט לא קלישאה, וככל שהגיל מתקדם, ההבנה בחשיבות הבריאות הולכת ומתעצמת.
• שנמשיך להיות מוקפים במשפחה אוהבת, מפרגנת, מעודדת.
• שנשכיל להיות אופטימיים, לקוות לטוב, להאמין במה שיבוא.
• שקמטי הצחוק בזויות העיניים והפה רק יעמיקו. שנחייך הרבה, נצחק בקול, ננשום עמוק.
• שנרקוד לפעמים, שנשיר במקלחת, שנפעיל את המוטוריקה הגסה והעדינה.
• שנמשיך לעבוד, להשקיע, לקטר על יום ארוך, להרגיש הגשמה עצמית.
• שנאכל טוב, שנשתה טוב, שנאזן את הכולסטרול עם סטטינים, שנשתכר לפעמים, שנראה עולם, שנצפה בסרטים והצגות, שנעשה הליכות ברגל.
• שנחייך, כשהכלב אכל את הקרוקס, השתין על הרצפה, נגס בסמרטפון, ובמחיר זה הבית חי, וההולך על ארבע תמיד שמח כשחזרנו הביתה.
• שנהיה סבלנים לדור המזדקן (מאד) במשפחה. לאלו שהמחשבה אצלם כבר לא חדה, מהירה, וצלולה, שחוזרים על אותם שאלות ולא מקשיבים לתשובה, שמתלוננים, שבאים בטענות, שמבולבלים, שתובעים תשומת לב אין סופית וסיפוק מיידי. לא רחוק היום ונתגעגע לכל אלה.
• שנדע להתנהל מול ילדינו ללא ציפיות, בלי פולניות, בלי מסרים כפולים. שנאהב אותם בלי תנאי, בלי גבול, אבל שנדע גם לשחרר.
• שנמשיך להיות שניים, אתה ואני, מול ועם העולם. כי אתה חתיכת הפזל שחסרה אצלי, וכנראה שאני אצלך.
• שנעביר את השנה בלי ממדים, מקלטים, מסיכות, צווי שמונה, אזעקות.. שנדליק טלויזיה לראות חדשות, ונעביר למשהו אחר, כי משעמם.

שתהיה שנה טובה.

שורות שורות הם מוטלים לפנינו...

שורה של ילדים.

ילדים מתים.

מתקפת גז אומרים העיתונים.
זה כנראה מבוים אומרים הספקנים.

צריך לעשות משהו אומרים הצדקנים.

אובמה מהסס אומרים הפרשנים.

מה כבר אפשר לעשות אומרים ההססנים.

זה ממש נורא מצקצקים הרחמנים.

תראו את התמונות, אומרים הצהובונים.

זה גז מתנדף במהירות אומרים הכימאים.

זה רצח עם אומרים השדרנים.

עדיף לא להתערב אומרים הפחדנים.

אנחנו לא מסתכלים בזה אומרים החמקנים.

צריך להיכנס בהם אומרים הלוחמניים.

מועצת הביטחון תגנה אומרים הידענים.

ובינתיים 
ילדים מתים.

כשתגדלי תביני...

כשיהיו לך ילדים אז תביני על מה שאני מדברת, אמרה לי אמא כשהצהרתי בלהט של מתבגרת צעירה, שזהו, מספיק לי מלימודי התיכון, במילא זה לא ממש חשוב מה שמלמדים שם, ואני עוזבת.

אמא שלי הסתכלה עלי מזועזעת. איך במשפחה טובה, צפונבונית, אני מדברת ככה, ואז חזרה על המשפט האלמותי- חכי חכי..שיהיו לך ילדים משלך.

אז ילדתי ילדים. שלושה במספר. ערן עודד ומיכל. והייתי בטוחה שחיתולים, חוסר שינה בלילה, ברך משופשפת של ילד שבוכה, אלו הקשיים האמיתיים שאמא מדברת עליהם. כן, היה שם עוד משפט שהושמע לעיתים- "ילדים קטנים- בעיות קטנות. ילדים גדולים..."וכך הלאה.

מה שלא ספרו לי, כל האימהות מסביב עם המשפטים הפולניים, זה על חבל הטבור.

שחבל הטבור, שנחתך בלידה, בעצם לא נחתך. זה בכאילו. חבל הטבור גם לא מחובר מטבורו של התינוק לשלייה. למעשה זהו חבל, המחובר מהתינוק ישירות לנשמה שלך.

אהה.. כן, זה גם משהו בלתי שביר, בלתי ניתן לניתוק. כשאת יולדת, את מתחברת ישירות לילדך, וזהו. אבוד לך. את קשורה אליו לתמיד.

ועוד סטרטאפ- לפעמים החבל הוא חד כיווני. ניתן לניתוק מצד אחד. לא ניתן לניתוק מהצד שלך.

ונקודה נוספת- כשהחבל נמשך יותר מידי, התגובה הסומטית האוטומטית אצליך, תהיה עיניים רטובות, וכאב לב. גם השק על הכתפיים פתאום מכביד הרבה יותר.

נשמע בדיוני? דווקא לא. דוגמאות לפעילות הפיזיולוגית שיוצר החבל הזה  יש לי הרבה.

כשבני בכורי ריסק את רגלו בתאונת צניחה בשרות הצבאי, וישבתי מחוץ לחדר הניתוחים, פעמיים, או לחילופין במחלקת שיקום, צופה בפניו הכאובות מול הפיזיותרפיסטית, החבל נמתח, הלב כאב, העיניים נשפכו.

כשבני השני נראה בתמונת האינסטגרם, עם הנשק, הקפלד, התרמיל, בימי המילואים המתישים, מיוזע, עייף, סחוט, החבל נמתח. מעיק.

כשביתי מתקשרת לאחר סוף קורס משקיות תש, ואני די רגועה כי אחרי 2 בנים קרביים אני שמחה שזו סוף סוף בת, והיא מבשרת לי שהיא קבלה הצבה.. והיא מוצבת לגדוד חיר שיושב בעזה, וכשבועיים אחכ, בטלפון שמגיע בשעות הלילה אני מצליחה לשמוע את הבומים של גשם הפצמרים, החבל מכאיב, פוצע, מתוח...

ולא ברור לי למה, באטלס אנטומי של גרנט, שחרשתי אותו רבות בלימודי האנטומיה, הם שכחו על קיומו. החבל הזה לא מופיע. למה לא מוסברת הפעילות הפיזיולוגית שלו? למה אין תמונה? הרי זה ברור שהוא שם. בלתי ניתן לביתוק.

אז זהו. פה אנחנו אוחזים. הילדים גדלו, בגרו, חיים את חייהם. ורק אנחנו, אימהות, חיות חיים כפולים, משולשים מרובעים מחומשים. שלנו ושלהם.

והשבוע, אחרי שיחה ארוכה עם מיכל שלי, החכמה, זו שתמיד נותנת לי פרופורציות לחיים, אחרי שבדמעות סיפרתי לה שלאחרונה שוב החבל מתוח מאד, מכאיב מאד, אמרה שאני צריכה לדעת לשחרר.

ואז פתאום יצאו לי המילים ללא שליטה. מבלי לתכנן, ואמרתי לה-

מיכלי- כשיהיו לך ילדים משלך, רק אז תביני.

רוצה לדבר על אותן הדקות...

רוצה לדבר על אותן הדקות. אחת לתקופה הסיטואציה הזו מבליחה.

אותו פרק זמן בו את יושבת מול ההורים, מבינה שהדרך בה הם בחרו ללכת איננה מביאה אותם לשום מקום, וצריכה לשים לעצמך ברקס.

ראית את הילד. הבנת את הילד. בניגוד לסיטואציות בהן את מתלבטת, פה את באמת לא מתלבטת. את יודעת בדיוק מה יעזור לו להתקדם. מה יתמוך בהתפתחות שלו. איך כדאי להתנהל מולו. מה יעצים אותו.

ולילד קשה. הלקות זועקת לשמיים. הוא נבון, מתקשר, ואיננו מדבר. גם הבנת השפה לא משהו. והוא בגן רגיל.

והלכת לבקר בגן. וראית את האומללות של ילד אחד בודד בין 25 ילדים אקטיביים, מדברים, משוחחים, שואלים, עונים.

והוא לא מסוגל. רוצה חבר, ולא יודע איך מדברים. מנסה להגיד משהו, ולא יוצא. והילד השני הולך. והוא נשאר לבד.

והגננת התייאשה. הוא לא רוצה להשתתף היא אומרת לי. הוא רוצה וצריך עזרה אני אומרת. אבל יש לי עוד 25 ילדים, אין לי זמן להתייחס אליו לבד, היא אומרת. הוא לא שייך לפה.

ואת מסתכלת בילד. שמשחק בפינת החדר לבד. וליבך נחמץ.

צריך סיוע, תיווך, את אומרת להורים. אין לנו אפשרות כלכלית הם עונים. אם כך צריך גן קטן, אינטימי, עם אנשי מקצוע שידעו להנחות את הילדון, לתמוך בו, ללמד אותו, לשמש לו סביבה מעודדת התפתחות. גן מיוחד.

לא עונים ההורים. הוא ילך לגן עיריה רגיל. את תראי שהוא יתקדם בקצב שלו. והרי יש לו קלינאית טובה...

ומה עם המקום הרגשי? אני שואלת, מה עם חוסר היכולת שלו להתנהל מול 35 ילדים בעלי יכולת שפתית? ובגן עיריה אפילו סיוע מתווך הוא לא יקבל, זו רק הגננת והסייעת...מה זה עושה לנשמה? לביטחון? להיות יום שלם בפינה לבד, ורק העיניים מדברות?

ככה נראה לנו טוב. הם עונים. גם אנחנו התחלנו לדבר מאוחר. 

ואת יודעת שהם אוהבים את הילד. שהם רוצים רק בטובתו. שהם מאמינים שיהיה בסדר, אולי...

ואת מסתכלת על הילד,  קרוב לגיל ארבע, לא מדבר, מתקשה להבין, וליבך נחמץ.

הורים יודעים טוב יותר. הורים מכירים את הילד שלהם טוב מכולם.

ומאידך- את יודעת שהזמן עובר. שחברת הילדים אכזרית.

והרי ברשומה הקודמת אמרתי שאני מאמינה להורים??
ואת ממליצה, אומרת את דעתך המקצועית, ואחר כך לוחצת בברוטליות על הברקס.

ומשננת לעצמך שוב- את תעשי את ההחלטות לגבי הילדים שלך בלבד.

אני מאמינה להורים...

כשהורים שיושבים מולי בקליניקה, ואומרים לי- "אני יודע שהוא מבין",  אני לא מרימה גבה בספקנות.

כשהורים אומרים לי- "בבית הילד מדבר", אני מאמינה.

כשהורה אומר לי- "אני בטוח שהוא מבין"- אני מאמינה.

כשהורה אומר לי "לא טוב לילד שלי בגן"- אני מאמינה.

כשהורה אומר "הילד מסוגל"- אני מאמינה.

הורה - ילד זה קשר מסוג אחר. קשר שלא מצריך מילים, לא מצריך שפה. קשר שלא מצריך מההורה להיות בוגר אוניברסיטה, או מומחה בלקויות שפה ותקשורת. או חכם גדול, או מבין גדול. זה קשר אחר. זה חיבור מסוג אחר.

ולכן אני מאמינה להורים.

הורה-ילד זה קשר שלא מצריך מהילד להיות מחונן, מבריק, מוצלח, מוכשר. 

קשר הורה - ילד זה חיבור נשמות. ההורה מרגיש את הילד. יותר מכל איש מקצוע, חכם ככל שיהיה, מנוסה ככל שיהיה. ואילו הילד מצידו מרגיש את ההורה. יודע בדיוק מתי זה שמח, מרוצה, גאה מאושר, ומתי ההורה מאוכזב.

ואפילו מתי החיוך של ההורה, או המילה של ההורה אינה משקפת את ההרגשה האמיתית שלו.

הורה מבין את הילד. מבין את השמחה שלו, מבין את המצוקות והקשיים שלו. כואב איתו ביחד על הכישלונות, חווה איתו ביחד את ההצלחות. כמה קשה להורה לראות את הילד שלו דחוי. כמה קשה לראות כהורה את הילד שלו אומלל. אפילו כשכואב לו- ההורה מרגיש את הכאב. לדעתי (מבלי להיות פולניה...) ואולי אפילו בעוצמה גבוהה יותר.

כי מה אנחנו רוצים כהורים- שהוא יהיה מאושר. שהוא יהיה מסופק. שהוא יגשים את עצמו. שהוא יחייך.

אנחנו אנשי המקצוע והטיפול, מתנהלים עם ומול הילד במהלך שעות העבודה. אבל אח"כ הילד הולך הביתה. ואנחנו חוזרים הביתה. אנחנו חוזרים לשלנו, וההורה נשאר להתמודד עם הקשיים, הטנטרומים, הסטימולציות, ההתפרקות, הצעקות, חוסר השינה, חוסר התיאבון, התנועתיות.

ולכן- אין כל סיבה שההורה יאמר לי שהילד יודע, אם הוא לא מרגיש כך. הרי שמטרת העל שלנו כהורים זה לתמוך בדיוק במקומות שקשה. ההורה משקיע ממיטב כספו, האנרגיות שלו, הזמן שלו על מנת להגיע לטיפול שיקדם את הילד. כאן אין טעם בהעמדת פנים, בהגזמות, ובגוננות יתר.

התשוקה העזה לראות את הילד מתפתח, מתקדם, לומד, מצליח, ממוקמת אצלינו המטפלים רובה בקוגניציה. וקצת ברגש.  אצל ההורים תשוקה זו תופסת מקום נכבד בחדרי הלב.

ולכן- אנחנו נילחם למען הילד, עד כלות היכולות המקצועיות שלנו. ההורים לעומתנו ילחמו עד טיפת דמם האחרונה, ועד נשימתם האחרונה.

אני מאמינה להורים.

אני וההולכים על ארבע (זהירות סאגה...)

קראו לו גומי. קטן, פרוותי וחום. לא היה ברור של מי הוא. מסתובב ברחוב שלי בתל אביב, מכשכש לכל מי שנותן לו תשומת לב. נהגתי להכניס אותו הביתה כשאמא היתה בעבודה. היא לא ממש אוהבת כלבים אמא שלי. סיפרתי לו את הסודות הכי כמוסים שלי. האכלתי אותו. ושיחקתי בנדמה לי. כאילו הוא שלי. לפני שאמא חזרה מהעבודה הייתי נפרדת ממנו, וומוציאה אותו מהבית, הוא אף פעם לא הבין את השינוי בעמדות שלי.  כשתתחתני ויהיה לך בית משלך, אז תקני כלב. לא אצלי בבית. אמרה אמא.

אז התחתנתי. ושנה אחרי, בעוד אני בחודש שלישי להריוני הראשון, לקחנו אותו. וולדו-פפר קראו לו (במסגרת "עכשיו כבר מותר לספר" קראתי לו על שם מפקד הבסיס שלי, שלא היה סימפטי בלשון המעטה, ועד היום לא ברור לי למה הגיע לכלב שלי להיקרא על שמו.). פוינטר. לבן עם כתמים שחורים. בן חודש. קטנטן. תוך מספר חודשים גדל לכלב צייד אמיתי. אנרגטי. כל חזרה הביתה היתה כרוכה בגילוי מרתק ולא מפתיע. פעם העט נאכל, פעם הנעליים, ופעם הספר מהספרייה.  כך וולדו היה מרחיב את עולם הטעמים שלו. טועם וגורס כל דבר. כשהיינו יוצאים לשדה, הוא היה מתפלש בערמת הצואה הראשונה שהיה מוצא.  כשתהיתי אם יש לי כלב עם הפרעת אישיות זכיתי לתשובה המלומדת- זה אינסטינקט של כלב צייד.. הוא מסווה את הריח שלו. נו טוב.. בהחלט מסווה.. צחנת הקקי נדפה למרחקים.

כשוולדו היה בן מספר חודשים קרה פיצוץ בתעש ברמת השרון. זגוגיות התנפצו, סדקים בקירות, התריס עף לתוך הבית. וולדו נדחף בהסטריה אל מתחת לספה. שכב ורעד. הצלחתי להוציא אותו אבל מאז כל רעש קטן גרם לו לשוב ולרוץ אל מתחת לספה.

ואז ערן נולד. בני בכורי. וולדו הרגיש שחובתו להגן על הפעוט. לזוועתה של אימי, הוא קבע את מקומו ליד ערן, כשזה הקטן היה על השטיח, ודאג כמו אמא פולניה לכסות את הקטן בליקוקים, לשחק איתו בעדינות.

כשוולדו היה בן שנה, טיילנו עם ערן בעגלה. בשנייה של חוסר תשומת לב הוא ברח. רץ לכביש. שנייה גורלית. המכונית נסעה במהירות בכביש הצר ליד ביתינו. הכלב נפגע. שבר את המפרקת. המכונית לא עצרה. גם לא האיטה. היום קוראים לזה פגע וברח. במהירות שהמכונית נסעה לנהג לא היתה כל אפשרות לזהות אם פגע בכלב או בילד. והוא ברח.

ספוטי הגיעה אחרי כעשר שנים. בוקסרית מתוקה וקטנה. שוב בת כחודש וחצי. שוב סמרטוטי הרצפה מככבים, עיתונים עם פיפי, חלונות פתוחים לאוורור. הילדים, כבר שלושה במספר, ערן עודד ומיכל, מאושרים. גם אני. צביקה מעט פחות, אבל מקבל עליו את הדין באהבה. בוקסרים –גזע המקביל לילד קטן ואנרגטי. לב זהב, ושובבות אין קץ. מי שלא מכיר נרתע מהפרצוף הבוקסרי. מי שמכיר- נמס. לספוטי היה אופי ברור ואגוצנטרי. אתה אהוב עליה, היא משחקת איתך. אתה לא אהוב עליה היא הולכת לישון. באים הביתה חברים והשעה מאוחרת? היא ישנה בפינתה הקבועה.. הנחירות רמות, וכולם צוחקים.

במצבי שמחה היא קופצת. סוג של בורג לאחור עם פליק פלאק. עד היום זכור לי הפרצוף המבועת של שליח שצלצל בדלת, ושאל לפשר הקפיצות המשונות, ואני בדחף של רשעות אמרתי לו שככה בוקסרים מתנהגים לפני שמתקיפים. הספרינט שהוא נתן החוצה לא היה מבייש לוחם בסיירת מובחרת.

ספוטי ואנחנו היינו מאושרים ביחד. עד אותה שבת שהכלבה החלה להתנהג מוזר. ללכת ולהתנגש בקירות, ליפול, ולגלות סימפטום הנקרא ניסטגמוס. תנועות לא רצוניות בעיניים. האבחנה הגיעה מהר. גידול בראש. הנחיתה היתה קשה. ההידרדרות גם. ואחרי תקופה קשה של תרופות נגד אפילפסיה, ההחלטה להרדים הגיעה. חיבקנו. בכינו חיבקנו ונפרדנו.

פה הזוגי אמר שצריך הפסקה. קצת בית נטול כלבים. אולי של כמה חודשים, אולי יותר. הנימוקים היו משכנעים. זו עבודה קשה, מחוייבות, בלגן, פרידה קשה, באמת שהשתכנעתי.

ואחרי חודש היתה צויס בבית.

צויס נמצאה ברחוב כשהיתה בת חודש. כלבונת יפיפיה, עם פס אייליינר שחור בעיניים. כבר מראש הבנו שזה לא יהיה פשוט. פחד להיכנס למכונית. פחד בלתי מוסבר משקיות ניילון. פחד ממש פוביה מרעמים וזיקוקים, שאחרי חשבון פשוט גשם=רעם, התרחבה לפחד מגשם. התקפי חרדה שהתבטאו ברעד נוראי, זנב דחוף בין הרגליים. ופשוט חוסר תפקוד.

התייעצנו, אהבנו, היינו סבלנים, וזו גדלה לכלבה מדהימה, עם רגישות עצומה למצב הרוח שלנו, ועם הבנה שכשיש רעמים, המקום הבטוח ביותר זה המקלט. וכך, בלילות החורף הגשומים והרעומים, מצאנו עצמנו עם כלבה שיושבת במקלט ומצויידת בכדור וליום להרגעה.

אבל השנים איתה היו מדהימות. אהבה ללא גבול וללא תנאי, שמחה לכל אדם שנכנס הביתה. כלבה גדולה, עם נביחות בס, שרק אוהבי כלבים אמיתיים הצליחו להבין שאלו נביחות שמחה וידידות.

התרגלנו לדבר אליה. לספר לה הכל. והיא הקשיבה, בעיניה החומות והחכמות, וכאשר זיהתה מצוקה או קושי מייד מיהרה לנחם, ללקק, לכשכש בזנב, ולהראות כמה היא שייכת.

המלנומה הממאירה נראתה לנו בהתחלה כנפיחות בחניכיים. חשבנו שהבעיה זמנית, יעבור. ולא כך. החלטנו להילחם. לא לוותר עליה בקלות. איך אפשר.
המלחמה לחיים כללה ניתוחים, כימותרפיה, כדורים, והיא, המשיכה לכשכש בזנב. גם כשלא יכלה לאכול, עדיין הראתה לנו עד כמה היא שמחה לנוכחותנו, בוטחת במעשינו, אוהבת.
כשהגענו למסקנה שלא יותר, שלא מגיע לה לכאוב יותר. היא הורדמה בזרועותינו, חבוקה בידינו כולנו. זה מותר החיה מהאדם, אמר הוטרינר המקסים שלנו.. אנחנו יכולים לעזור לה במקרה שהסבל גובר על החיים.

הילדים גדולים. כבר לא בבית. אהבת הכלבים דבקה גם בהם. עודד וליסה מגדלים את אינג'ה. ערן וענת מגדלים את לאצ'י. 

אני, פה קצת נשברתי. חצי שנה הבית היה ריק מכשכושי זנב, מקולות צלצול הקולר השועט במדרגות לקראתי. פתאום אני מבינה כמה ביטחון נתנו לי הולכי על ארבע. מתחילה להסס לפני פתיחת דלת לצלצול הפעמון. נעשית חשדנית לרעשים בלתי ברורים. מרגישה סוג של בדידות כשנכנסת הביתה לבית ריק. פתאום אני מבינה כמה היו ההולכים על ארבע חברים נאמנים, ללא תנאים, וללא גבולות.

הזליגה לכיוון כלב חדש החלה לפני כחודש. פתאום אני עושה לייק לכל העמותות לכלבים שבסביבה. פתאום מתחילה להסתכל בתמונות כל הנטושים והבודדים, הבוגרים והגורים. הפעם הדילמה היתה יותר קשה. הילדים כבר לא בבית, חלוקת הנטל תהיה על שנינו בלבד. והרי אנחנו אוהבים לצאת, לטייל, לנסוע. שוב תחושת האחריות איפה להשאיר, ןלצידה יסורי המצפון  האם להשאיר. הבית שוב תחת שליטה מוחלטת. מסודר. האם להיכנס שוב לבלגן?

הלכנו ליום אימוץ לגורים. אני, מיכל שהצטרפה לדילמות, וזה שאיתי שהולך באהבה כבר 35 שנה אחרי הטרופים של אשתו. הלכנו. רק לראות, אמרתי. 

עיתונים פרושים על הרצפה במקומות אסטרטגים.

בריקדות בצורת קופסאות קרטון, מוזזות בשעות שאנחנו בעבודה על מנת לתחום אזור נקי מהשמדות.

החלונות פתוחים לאוורור, והמגב והסמרטוט מוכנים לפעולה בכל רגע.

רמת החיים עלתה קומה, הנעליים לא על הרצפה, וכל דבר אכיל מחוץ להישג השיניים הזעירות.

והבית חי.

תינוקת חדשה הגיעה הביתה.

באנג'י - ברוכה הבאה.

וולדו-פפר 

ספוטי

צ'ויס

באנג'י

דור שני.

מה זה דור שני לשואה בשבילי?

דור שני לשואה בשבילי זה רדיו ישן, במטבח, כזה שהנורית בו צריכה להידלק ולוקח לה כמה דקות, המשדר בווליום חזק את משפט אייכמן, את העדויות בקול רועד של השורדים, את התובע במשפט- גדעון האוזנר, שפתח ואמר -

 "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים! מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ובשדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".  

את אמא מסתובבת בבית חסרת מנוחה ולא מפסיקה לבכות, ואבא שכועס ואומר- את לא צריכה להקשיב לזה שוב ושוב, תסגרי את הרדיו.. והיא, ניצולת אושוויץ, לא סוגרת. שומעת ובוכה.

דור שני לשואה זה אמא לוקחת אותי, בת החמש לבריכת גורדון, שם יש מלתחה גדולה משותפת לנשים. ואנחנו הולכות הביתה כשבגד הים הרטוב לגופנו. ולשאלתי- אמא למה לא נתלבש במלתחה? היא , שבגיל 17 נאלצה להתפשט לעיני הקלגסים הנאצים ביחד עם עשרות הנשים היהודיות מסביבה, מפטירה בכעס- לא מתפשטים במלתחה משותפת כולם ביחד.

דור שני לשואה זו אני בגיל 10, עומדת לפני אמא, כשתחושת הסטירה המצלצלת שספגתי עדיין מורגשת בלחיי, כי איך העזתי לאמר לה שאלה שעובדים בבית ליד, בשגרירות הגרמנית שבחרה את משכנה בדיוק ליד הבית שלנו, בחורים גרמנים, איך העזתי ואמרתי שהם- נאים למראה, בלונדינים, גבוהים עם עיניים כחולות.

דור שני לשואה זה להבין שאין לנו פמוטים, או חנוכיה, או כוס הבדלה מבית סבתא. גם לא תמונות, גם לא כלום. אין. כי בית סבתא על כל הרכוש שבו, הוחרם על ידי שכניה כאשר הוציאו את סבא,סבתא וילדיהם לגטו ואחכ למחנה ההשמדה באושוויץ.

דור שני לשואה זה לשאול את אמא שוב ושוב- איך לא חיפשתם את סבא, אבא שלך,  כשיצאתם משם, מגיא ההריגה, והוא לא חזר. ואמא חוזרת ואומרת בפשטות. אין את מי לחפש. אין אף אחד. כולם מתו. אבא קבור באחד מעשרות ואלפי בורות ההריגה.

דור שני זה לקרא, כאחוזת אמוק, את קצטניק- יחיאל די נור, את לנה קיכלר, את ויזל. לקרא ושוב לקרא ושוב לקרא.

דור שני זה לצעוד במחנה ההשמדה אושוויץ, לחפש את הצריף ששמעתי עליו כל כך הרבה, לגעת בדרגשי העץ, לנסות ולצלול במרחבי הזמן ולהבין שכאן שכבה אימי, בת ה-17, אחותה, סבתי, לעמוד בנקודת הסלקציה בה ציווה מנגלה עליהן לפנות לצד החיים, לראות בדמיוני את פניהם של ילדי, ערן, עודד ומיכל, ולנסות להבין איך..איך נפרדים מילדים, מהורים. להסתכל בערימות המזוודות ולנסות לראות אולי אזהה את שמה של סבתי על אחת מהן. לעמוד ליד הר האפר בטרבלינקה ולהבין שמשפחתי פה. חלק מאותו הר עצום ונורא.

דור שני זה לשמוע שוב ושוב, מגיל צעיר ועד היום, ללא הרף, על צעדת המוות, על הסלקציות, על המכות, על הגהינום. כן, יש שלא מדברים. שלא מספרים. אני לעומת זאת נולדתי, גדלתי, התבגרתי על סיפורי מחנה ההשמדה. אלו ליוו אותי כצל ומלווים עד היום.

דור שני זה להבין, שאנחנו לא יכולים להבין. הצללים הולכים איתנו ברקע. לפעמים לפנינו, לרוב אחרינו. אבל הם שם. כל הזמן.

איך שגלגל מסתובב

פסח.

אני אוהבת ארוחות חג. איזו אווירה מיוחדת באוויר. הולכת עם הילדים, שלושה במספר לקנות בגדים חדשים. לבנים חולצות לבנות. לבת, שמלה חדשה. אחר כך, מתחילה לתור בחנויות כלי בית. מפה חדשה, מפיות תואמות, כלי הגשה חדש, משהו שייתן הרגשה של חג, של מיוחד, של לא יומיומי.

ואז מגיעים הבישולים. בפסח יש סגנון קבוע. מרק עם קניידלך, גפילטא, כבד קצוץ, ועוד כהנה..

הבית מצוחצח. כבר חודש לפני פסח אני תופסת מוטיבציה לא ברורה לסדר וניקיון. הקטנה מודיעה לי שאין מצב שהיא שואלת קושיות, למרות שהיא בהחלט שולטת בחומר. הבנים מתנדבים לסייע. כולם מתרגשים לקראת...

שבועיים לפני החג אני כבר מדסקסת עם חברתי הטובה, אחותי ושכנתי לבית, (כל אלו מתנקזים לאותה אחת) קינוחים, עוגות, ועוד מיני מטעמים שאפשר להכין לסדר.

בערב החג מופיעים הורי, סבתי, גיסתי, דודים, בני דודים. השולחן ערוך, האגדות כבר במקום, ריחות תבשילים באוויר, ואפילו הכלבה מתרוצצת בהתרגשות במחשבה על מה שמחכה לה בצלחת בהמשך..

את האגדה קוראים בתורות. כל אחד קטע. הילדים קוראים ברצינות תהומית, נהנים לשיר את השירים שלמדו בבית הספר.

פסח.

עברו שנים. הגיע הפסח זה שמגיע בכל שנה. והפעם פסח קצת אחר.

הילדים כבר לא גרים בבית. חלקם נשואים. למותר לציין שאני כבר לא הולכת איתם לקנות בגדים חדשים לחג. חברתי הטובה (כן, עדיין אחותי, אבל כבר לא שכנתי) לא נגישה כבעבר. על מנת להגיע אליה צריך לקבוע, לנסוע, לא לצאת בכפכפים וטרנינג לדלת ממול.

מוטיבציה לסדר וניקיון יש אבל בהחלט מצומצמת. נו טוב, הראיה לא מה שהיתה פעם, אז לא רואים אבק למשל..וגם סדרי העדיפויות השתנו...

מפות יש בלי עין הרע בלי סוף, וכנל פיירקסים, כלי הגשה, ובעצם הכל, בכל הגדלים ובכל הצבעים. כבר אין התרגשות של לחפש חדש..

אבי, סבתי גיסתי ודודי כבר לא עימנו. קטנטנים עדיין אין. מפלס הגיל הממוצע רק עולה. המבוגרים, גילם נע באזור  התשעים. גיל הזהב קוראים לזה. למותר לציין שהשיחה עימם מסביב לשולחן כבר לא קולחת..הם מגיעים לארוחה, אבל די מנותקים, מתקשים להקשיב, עסוקים בעצמם, מכונסים.

הכלבה הורדמה לפני כחצי שנה.. הבית נטול כשכושי זנב, ונביחות שמחה.

חלקם של הילדים מגיע. החלק האחר הולך למשפחה מהצד השני.. יש תורות...

את האגדה אנחנו קוראים. חלקית. עד האוכל. כשאנחנו שרים אני קולטת חילופי מבטים של הילדים (כבר לא ממש ילדים בעצם, אבל תמיד ישארו אצלינו ילדים) שאומרים- נו טוב, נהיה סבלנים לזה, האוכל תכף יגיע. אחרי האוכל אין סיכוי לחזור לקריאת ההגדה.

נאמר- איך שגלגל מסתובב.. כרגע הסיבוב נמצא ב-שלב 180 המעלות. מחכים בסבלנות לסיבוב מלא.

חג שמח.

(הקטע הזה נכתב בפולנית...)

דברים שהילדים שמחים ללמד אותי.

אנחנו מלמדים אותם. על החיים, על אנשים, על עצמם.
אבל גם הם, הילדים מלמדים אותנו. הרבה. אלו רק חלק מאמיתות שאני למדתי מהילדים...לא הכל הפנמתי, לא הכל אני מיישמת.. אבל כשבוחנים את הדברים- כמה חכמה טמונה בכל דבר... כמה אמת...

אז מפי עוללים ויונקים-

אם אתה שמח- תראה את זה. אם אתה עצוב- תראה את זה.  אל תפנים. לך עם הרגשות שלך...ועדיף בקול רם...

הפסדת במשחק- מותר להתעצבן.  מותר להיות עצוב. ניצחת? אין שמחה גדולה מזו. (ריקוד גשם אינדיאני גם בא בחשבון)

אתה אוהב מישהו- תראה את זה. גם בחיבוק.

גם אם אמא רוצה, לא מוכרחים לנשק כל דודה.

כשדודה מנשקת אותך, מותר לנגב.

חיבוק  זה משוב הכי טוב שאפשר. דובונים או צ'יריוס- עוד יותר.

עבר אמבולנס- הצטרף ליללות הצופר- אין לכם מושג כמה זה משחרר.

סוס נדנדה זה מרגיע. אם הסוס קטן מידי לגודל שלכם, אפשר לעבור לכסא נדנדה או ערסל.

עייף- לך לישון. הטעויות הגדולות ביותר נעשות כשאנחנו עייפים.

בכי טוב משחרר.

גם לצעוק מידי פעם, פותח פקקים בנשמה.

לשיר בקול רם. גם אם אתה מזייף. גם אם אתה משבש את המילים. ואגב- כמה הס-פן-תעירים היו בכל ביצה?

סיפוק מיידי. למה לחכות? עכשיו. מהר. מייד.

מכוניות מתנגשות זה כיף. עדיף גדולות שיושבים בהן, אבל גם קטנות שנוסעות על השולחן עושות את העבודה.

כשלא מבינים זה מתסכל.

לגעת בנקודות הקושי שלך יוצר  אנטגוניזם. לא רוצה לשתף פעולה בתחומים שקשה לי. למה שלא נעבור למה שאני טוב בו?

אם אני אוהב אותו- אני מחבק אותו. אם אני לא אוהב אותו הוא לא קיים.

פלסטר מרפא פצעים. במיוחד כזה שיש עליו ציור של מיקי מאוס.

נשיקה של אמא עוד יותר.

כשמקבלים מכה מהשולחן, לגיטימי להרביץ לשולחן בחזרה. להגיד לו "פוי שולחן" זו תוספת. לא מוכרחים.

כשרעבים אוכלים. כשצמאים שותים.  כשצריכים לשרותים הולכים. עדיף מייד.

להסיע מכוניות במסלול זה כיף. להעמיד אותן בשורה יותר.

אי אפשר לשנות סדרי עולם.. אם היה ירוק -צהוב- אדום, כך יהיה גם אח"כ. וגם אח"כ. ואח"כ.

למה לערבב אוכל בצלחת. יותר עדיף כל אוכל לחוד. כך מרגישים את הטעם יותר טוב.

צבעים בצלחת לא מתערבבים.

שניצל, פסטה, וקטשופ זה גורמה.

עשבים במרק- זה לכלוך בלתי נסבל. (מי אמר פטרוזיליה?)

להסתכל ברעש לבן בטלויזיה יותר מרתק מחדשות.

בכבאית נוסע סמי הכבאי.

לכל הקיפודים קוראים שמואליק.

להקיא באוטו על המושב- מעצבן את אמא.

לנסוע באופניים בכביש- גם מעצבן את אמא.

לעזוב לה את היד בכביש- אמא מאבדת את זה לגמרי.

להכניס מזלג בשקע של החשמל- מעצבן את אבא.

פתק בחולצה- זו תחושה בלתי נסבלת. כנ"ל הגומי של הגרביים, והרעש של מנורת הפלורוסנט.

בגלל שקר לאמא אני לא חייב להחליף את בגדי הקיץ לחורף.

לא בטוח שהעכבר יודע שהוא אוכל גבינה צהובה.

זה שאמא הולכת לעבודה ואבא הולך לעבודה לא אומר בהכרח שאני צריך ללכת לגן.

לא, לא התגעגעתי לקלינאית, התגעגעתי למשחקים שלה. מאד.

אתם יודעים איך קוראים לי. אז למה לשאול כל פעם מחדש?

והשמיים נעשים כחולים יותר...

זו לא מסקנה המבוססת על מחקר אקדמי, על תוצאות סטטיסטיות, על שיטות מחקר איכותניות או כמותניות.

זו מסקנה אליה הגעתי אחרי שנים של התנהלות חברתית, עם אנשים שהכרתי, מכירה, או לחילופין פוגשת במהלך היום-יום ללא חילופי דברים ורבלים.

כשאתה מחייך אל העולם- הוא מחייך אליך בחזרה.

כשאתה מחייך אל העולם, אתה מרגיש טוב יותר, והיום נעשה בהיר יותר.

מקור המסקנה הזו בניסים. גיסי. מנוחתו עדן. ניסים היה אדם חולה. מזריק לעצמו לפני כל ארוחה בגלל מצב סכרתי מתקדם, נעזר במקל הליכה בגלל בעיות במפרק הירך, ובנוסף על כל אלה, מחלת הסרטן שכרסמה בו. מחלה ארורה שתקפה אותו מספר פעמים, כאשר כל פעם כמובן היתה מלווה בכימותרפיה, הקרנות, ושלל תופעות לואי לא פשוטות.

כשהייתי מתקשרת לניסים לשאול לשלומו- הוא היה מחייך. לא ראיתי אבל יכולתי לשמוע את החיוך בקולו. מצויין, הוא היה עונה. שלומי מעולה. ולא. לא היתה בו טיפת ציניות. אמיתי לגמרי.

יום אחד לא התאפקתי-

מה כל כך מצויין? אתה הרי חולה, במצב לא משהו, בכאבים, מאושפז, מה כל כך מצויין לך?

וניסים ענה בפשטות- יש לי שתי אפשרויות- להגיד שאני מרגיש זיפת, קשה לי, אני פסימי, החיים בזבל, ואז לסגור את הטלפון ולבכות על מר גורלי, או להגיד מצויין. אחרי כמה פעמים זה כבר אפילו לא קשה, להגיד- מצויין. ואחרי עוד מספר פעמים קורה משהו מופלא.. אני מתחיל להאמין בזה.. ואפילו מרגיש טוב יותר.

או קי. הבנתי. והתחלתי לעשות שיעורים. מאז כל מי ששואל אותי לשלומי- מקבל תשובה אופטימית מחוייכת. ואז נוכחתי לדעת שהוא צדק. כשאנחנו מחויכים, זה מקרין בראש ובראשונה עלינו, ולרוב העולם מחייך אלינו בחזרה.  אנשים נעשים נחמדים יותר. גם הנהגים בכביש, גם פועלי הזבל עם משאית הזבל, שחסמה לי במשך חמש דקות יקרות בשבע בבוקר את הכביש, שמצפים לקבל מלמול זועף, ומופתעים לברכת בוקר טוב מחוייכת, מחייכים בחזרה.

ישנו מחקר חדשני בשם נוירוני המראה. תאים הקיימים במוח האדם, וגורמים לו להרגיש את מה שחש הזולת, ואפילו לפעול כמוהו. אותם נוירוני מראה שיגרמו לנו לרצות לקום ולרקוד בשעה שנחזה במופע ריקוד. שיגרמו לנו להרגיש סוג של תחושת כאב כשנצפה במישהו נופל. אולי אותם נוירונים, אצליכם, מחייכים אלי בחזרה כשאני מחוייכת.

והחיוך שלכם יפה. והשמיים מקבלים צבע יותר כחול.

אז אולי בכל זאת יש עתיד?

הרבה התלבטתי אם להיכנס לפינה הזו..
אבל כנראה שזה חזק ממני...

נכון- הוא צעיר.
נכון- הוא לא פוליטקאי מנוסה.
נכון- יתכן והוא יעלה כמטיאור וירד כמטאור.
נכון- יש מבוגרים ממנו, מנוסים ממנו, צבועים ממנו, מניפולטיבים ממנו, רודפי כסא ממנו, כאלה שהסיכוי שלהם אולי גדול יותר בזכות (או לחובת) כל הסופרלטיבים הללו.
נכון הוא יפה/חתיך/כותב מעולה/ ועוד כהנה.
נכון הוא לא אבא שלו.
נכון שהוא (גם הוא) חוטא בפליטות פה וקולמוס פה ושם.

אבל- 
במצבה העגום של המדינה, כשחצי מהמאכלסים את בתי המשפט הם מטובים הפוליטיקאים, 

במדינה שמתנהלת על "סמוך", "אל תידאג" ויהיה בסדר", (מילים שמכניסות אותי לסטרס מטורף), 

במדינה בה ילדי נושאים בנטל המילואים , בעוד אחרים נהרגים באוהלה של התורה (שכבודה במקומה מונח), במדינה בה לילדי אין כל סיכוי להשיג קורת גג משלהם למרות עבודה במשרה מלאה וחצי, 

במדינה בה השגי התלמידים מעולים רק בזכות העובדה שנאמר לחלשים ביניהם להישאר בבית ביום המבחן (בדוק), 

בעת שבה אני, כציונית נלהבת, לא מזדעזעת מהאופציה להגר לחול, כי כלו כל הקיצין, כי נמאס, כי אי אפשר יותר, 

הוא יקבל את הקול שלי. אני אשים "פה" במעטפה. אולי..באמת אולי, יש עתיד לנו לכולנו. ורק בגלל שאריות האופטימיות שהנה הגיע קול שפוי, עם כוונות טהורות, אני אצביע בשבילו.

בגללך...

בגללך, אמרתי לה. את גבוהה, יפה, רזה. תמיד היית.. ואני לעומת זאת תמירה בגובה 164, רזה אף פעם לא הייתי, מרופדת כן, אבל מהזוית שלך, מהעיניים  של אישה רזה, הדיאטות היו רמזור בשבילי, הבת שלך, מאז אני זוכרת את עצמי...

יכולתי להיות עגלגלה ומאושרת בחלקי , המשכתי להתלונן, במקום עגלגלה ומתוסכלת,  זה בגללך...

והיא הסתכלה עלי, במבט נבון של אישה בת 88, שראתה כבר הכל, ואמרה בשקט- או קי.. בגללי...זה בסדר.

ובחילופי דברים אלו בעצם נגענו במהות ההורות. אנחנו פועלים מול ילדינו, איך שאנחנו מבינים, הכי טוב שאנחנו יכולים, מתוך מטרה ואמונה שזו הדרך, שאנחנו רק רוצים בטובתם, שאנחנו אוהבים אותם בלי סוף, ואז מגיע הרגע שהם מסתכלים בנו ואומרים- "בגללך..."

רשימת ה"בגללך" שלי ארוכה.

בגללי גם הצאצאים שלי נאבקים בדיאטות . (ברור שהייתי צריכה לבשל אחרת, להרגיל אחרת, להתעקש יותר, להתעקש פחות, לוותר, לא לוותר, ועוד כהנה..)

בגללי הצאצאים שלי סובלים (זו המילה המתאימה?) מגמישות יתר במפרקים...

בגללי הבן שלי מנגן היום רק על פסנתר, גיטרה אקוסטית, גיטרה קלסית, גיטרה חשמלית, ולא על תופים (כן, העזתי ואמרתי שתופים לא יכנסו הביתה..)

בגללי קשיי הקשב והריכוז, מלווים גם את דור ההמשך...חוסר היכולת להתרכז לאורך זמן בהרצאה משעממת, להקשיב למונולוגים חשובים ארוכים ומונוטוניים, לראות סרט מופת בשחור לבן שמתקדם לאט מידי...(איזה ירייה שתיים בסרט פעולה , או איזה מתקפת חייזרים צמאי דם אנוש, בסרט מדע בדיוני, תמיד מחזירים אותי לחיים).

בגללי, דור ההמשך מאופיין ברגישות לאנשים, כזו שמאפשרת קריאת כוונות גם מתחת למילים, וכתוצאה מזה, מפגין ביקורתיות יתר, וחוסר סבלנות לאנשים שאומרים הפוך ממה שהם חושבים, או חוסר חשק להימצא בסיטואציות חברתיות המצריכות סוציאליזציה מאולצת ...

בגללי חלקו של דור ההמשך, זקוק לאדרנלין מתמיד, מתקשה להתמיד ברוטינות שגרתיות, קם לחיים בסיטואציות של סטרס, שינויים, ויציאה מהרגיל והיום-יום. (מלחמת המפרץ? אזעקות? )

בגללי חלקו של דור ההמשך (זה שירש את הגנים שלי) מאבד את הצפון תרתי משמע כל פעם שהוא נאלץ לנווט, וה wase לא צייתן.. (לאחרונה איבדתי שליטה כשה- wase החליט אצלי בטלפון שהוא מסתפק בשרטוט מפה, ומוותר על הוראות קוליות...והיה ברור לי שככה אני לא אגיע לשום מקום)

כל פעם שהמילה –בגללך- נזרקת לחלל האוויר אני מבקשת מילדי, להוסיף עוד שורה לרשימה שהולכת ומתארכת.

אז כנראה אני לא עושה את זה טוב יותר מהורי אלא אחרת. וילדי לא יעשו את זה מוצלח יותר אלא שונה. ומהות ההורות זה לטעות לפעמים, להצליח לפעמים, ולעשות כמיטב יכולתנו.

גם הם, דור ההמשך, יעשו את הכי טוב שידעו.

גם הם יונצחו ברשימת ה-בגללך, על ידי ילדיהם.

ולמרות רשימת ה-בגללך הארוכה, אני מסתכלת עליכם היום, שלושת ילדי, בגאווה ובשמחה. נכון, לא המצאתי את ההורות, וגם מערכת החינוך לא מלמדת איך להיות הורים. אבל- בסיכומו של יום, עשיתי עבודה לא רעה.. נכון?

מראה שחורה

הפעם- לא אני כתבתי.
אבל קראתי ולא היתה לי מנוחה.
"מראה שחורה" אפשר לקרא לזה.
פוסט שפרסם בפייסבוק omer ori.

הריהו לפניכם. לא נגעתי.

אתמול בלילה נסעתי הביתה ועברתי דרך רחוב הראה ברמת גן. מחוץ לבית החייל עמד חייל עם מלא תיקים וביקש ממני לעצור. הוא שאל אם אני יודע אם יש מפה אוטבוס לפלורנטין בת״א, ואמרתי לו שלא, אבל אקפיץ אותו עד לרחוב הראשי. הוא היה נסער ושאלתי אותו מה קרה. הוא סיפר שהוא בכלל ממושב בצפון וגם משרת בצפון אבל שלחו אותו מהיחידה שלו למשימה בתל אביב ועכשיו כבר אין לו איך לחזור הביתה או לבסיס. הוא הגיע לבית החייל ברמת גן, אבל כל מה שהיה לו בארנק היה עשרה שקלים. פקידת הקבלה, או איך שלא קוראים לזה, לא הסכימה שהוא ישן שם בלי לשלם, והאופציה היחידה הייתה אישור ממשקית התש של הבסיס. הוא ניסה להתקשר אליה, אבל היא לא ענתה. בלית ברירה, הוא ביקש להישאר בלובי על הספה לכמה שעות עד שיוכל לחזור חזרה הביתה בבוקר. פקידת הקבלה פשוט אמרה לו לא (במילים אחרות: זרקו אותו משם) והוא ניסה להתקשר לאנשים שהוא מכיר מהבסיס שגרים בתל אביב כדי שיוכל להעביר אצלם את הלילה. למזלו, הוא מצא אחד כזה שגר בפלורנטין, אבל הוא לא מצא איך הוא מגיע לשם. אף נהג מונית שעצר לא היה מוכן לקחת חייל שנזרק זה עתה מבית החייל לפלורנטין עבור העשרה שקלים שנותרו לו.
הגענו לכביש הראשי, ואמרתי לו שאם כך, אני אתן לו כסף כדי שיוכל לישון בבית החייל. הוא לא הסכים לחזור לשם ואמר שהוא כבר ירד כאן ויסתדר להגיע לחבר מהבסיס. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה אחרי 1 בלילה ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני משאיר אותו כך סתם ולקחתי אותו לפלורנטין.
בדרך לא הפסקתי לחשוב על כמה אכזריות יש בנו, בחברה הישראלית. איפה המפקדים שלו? איפה האחראי על בית החייל עם קצת רגישות לזרוק חייל תקוע באמצע העיר באמצע הלילה? איפה הרגישות של נהגי המוניות לעזור לחייל שנתקע באמצע הלילה בלי כסף?
וכמה אירוני שדקה לפני שאספתי אותו, בחור חרדי ניסה לעצור אותי ולבקש טרמפ. לא עצרתי, הוא הרי כבר מקבל כסף למונית ממני כל חודש, ב-10 לחודש ליתר דיוק...
בחזרה לפלורנטין. הגענו למקום, החייל ירד מהרכב והודה לי. התחלתי בנסיעה, ואחרי כמה דקות גיליתי שהוא השאיר לי משהו על המושב.
אתם כבר בטח מנחשים.
מטבע של עשרה שקלים.
ישראל 2013- תסתכלו על עצמכם במראה.