שנה למלחמת
יום כיפור
שנת 1974.
אולם קדש ליד בית ספר לשריון. גוליס. ארוע. שנה למלחמה. אנחנו, בנות השריון בתפקיד מארחות בארוע. מדים, כומתה שחורה.
האורחים
בארוע נכנסים אט אט לאולם.
לזה חסרה יד.
לזה חסרה רגל. ההוא חבוש בראשו, והבא מתגלגל בכסא הגלגלים. אנחנו מתאפקות שלא
לבכות. העיניים מנצנצות. שנה אחרי המלחמה.
הרסר
המיתולוגי, הסוס הלבן, אפילו הוא מוריד מהחזות הקשוחה, מלטף, לוחץ ידיים, תומך,
והתחושה שגם הוא מרגיש לחץ בחזה.
40 שנים
למלחמה. מלחמת יום כיפור.
אוקטובר 2013
מפגש לוחמי
גדוד 79, של השריון. כמו בכל שנה. הלכנו. לטרון. אני עם התחושה של השייכות למרכבות
הברזל, וזה שאיתי, מגדוד 79, חטיבה 14. שמראות הקרב על החווה הסינית צרובים אצלו,
וסגורים ונעולים.
כל יום כיפור
הוא מבקר בבית הקברות. הולך לפגוש את החברים שלי..הוא אומר.
במפגש אנשים
רבים. את חלקם אני מכירה בשמם. יובל נריה, רמי מתן, מצנע.
את חלקם אני
מכירה עוד מהשרות הצבאי שלי. רגע אחרי המלחמה.
במרכז האולם
תערוכה. מכתבים שנכתבו ברגעי קרב, קסדת שריונר של זה שנהרג, פה ושם צילומים. אות
המופת של האחד, והדיסקית המפוייחת שנמצאה על רצפת הטנק, כשריד לשני.
הסתובבתי בין
הגברים עם השיער הלבן, בני גילי, שדיברו בהתרגשות. תכירי אמר זה שאיתי, זה הבחור
ששכב איתי בשוחה, בלילה, כשהטנק נפגע, ואנחנו ניסינו למצוא מחסה, בחשיכה, בתוך
המצרים שבשטח, בתוך התופת מסביב.
ואני מסתכלת
על שניהם ומנסה להבין.
גדוד 79.
לוחמי הגדוד,
משפחות שכולות התאספו לזכור. 120 חללים ספג הגדוד. מקריאים את רשימת החללים.
תמונות של חברה צעירים, יותר צעירים מילדי שלי. עיניים תמימות, מחייכים אלינו
מהתמונות.
ואני מסתכלת
מסביב. ופתאום הקהל, בני השישים שיושבים לידי, משנים צורה. פתאום אני רואה יושבים
לידי, שריונרים. רואה את המדים הירוקים, הקסדה של הטנקיסטים על הראש, העיניים
נוצצות.
ומתחילים
הסיפורים. הפעם פחות סיפורי אסטרטגיה צהלית, ויותר סיפורים אישיים. הסיפור של זה
שאחרי תופת ניסה לחבור לכוחותינו, וכמעט נורה על ידם כאשר אלה היו בטוחים שהוא
חייל מצרי. הסיפור על טנק הצוערים, שממנו לא שרד אף אחד. הסיפור על שבעת
הפנימיונים שמהם שרדו שניים בלבד. הסיפור על ההבטחה של רמי מתן המ"פ, שהיה
בסך הכל בן 22, והבטיח לחייליו שיחזיר אותם בשלום הביתה, ולא קרה. הסיפור על המגד,
שנפגע בראשו, ונפטר לפני כשנה. מנסה להבין איך אפשר. איך חברה צעירים, בני 18 ו19,
תפקדו בתוך גהינום של סאגרים, מקלעים, טנקים שרופים, פצועים, גופות של חברים.
סיפורי האחים
השכולים. במהלך השנים הורים כבר כמעט ולא נשארו. חלקם מתו מצער. משברון לב.
ומצנע מדבר.
אחי גיבורי התהילה- הוא פונה ליושבים באולם.
40 שנים
למלחמה
40 שנים
לתופת שנקראה החווה הסינית.
"נשארנו
שם"- קוראים לספרו של ברטי אוחיון, מגדוד 79. ואני באמת חושבת שחלק מהיושבים
לצידי נשאר שם. התמימות, שמחת הנעורים, נשארו שם.
בגדוד נשארו רק ששה טנקים בסופו של ליל הפריצה לחווה הסינית.
הפגישה
מתארכת, סיפורים. אנשים לא זזים.
אחוות
לוחמים? רעות? חברות?
או אולי קשר
של אנשים שראו בעיניהם את תופת הגהינום. ושרדו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה