בכל שנה, ולאורך כל השנה, קורה ואני מבקשת סליחה. לפעמים בקול, לפעמים בלב. כבר הבנתי שכשאדם מרגיש פגוע, אל לי להתווכח איתו, שלא התכוונתי, שלא תיכננתי, שלא אמרתי. כי פגיעה היא תחושה סובייקטיבית, ועל סובייקטיבי לא מתווכחים.
אני לא מאמינה בסליחה של יום הכיפורים. כל השנה, אני פועלת על פי מצפוני וליבי, וכשאלה מאותתים לי שיש בעיה, אני מתנצלת.
כי תכלס, כולנו בני אדם. בטוח שחטאתי, פשעתי, שכחתי, אמרתי, לא אמרתי, הגזמתי, פגעתי, כעסתי .
ובטוח שחלק היה בלי מודעות, בלי כוונה, בלי התייחסות, וחלקיק קטן, בחיי שקטנטן, היה טיפונת מודע, מכוון, סיטואציה בה הברקס שלי באותו רגע לא היה במיטבו, לא עבד בזמן, לא עצר את ההתנהגות, המילים, שפת הגוף. ופחות מתעסקת בשאלה אם זה אכן, אם זה קרה, אם זה נחוץ. הרגשתם, נפגעתם, כאבתם, לא לזה כיוונתי. פועלת על פי הנווט הפנימי שלי. מה שנקרא- זה לא אתם, זו אני.
אבל השנה, דווקא השנה, חוזרים לי מראות אחרים. זיכרון אחר. השנה יש לי סליחה גדולה, מאד גדולה, לבקש.
50 שנים.
יום כיפור. אז בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. אמא שצמה, ואבא אתאיסט, לא צם, ולא מבין איך אמא, ששרדה את אימי אושוויץ, עדיין מאמינה מדליקה נרות שבת, וצמה ביום כיפור. אבל אבא נותן כבוד. סוגר את דלת המטבח כשהוא אוכל.
יום כיפור. יום של דומיה. שקט מוחלט. דממה. תל אביב של שנות המאה הקודמת. לא כתבנו ביום הכיפורים, לא ציירנו, רק קראנו ספרים. לא טלויזיה, לא רדיו, לא נטפליקס. שקט. לא מחשבים, לא טבלטים, לא סלולרים. אף אחד לא צלצל בטלפון. כי לא מתקשרים ביום הכיפורים. אמא היתה יוצאת בבוקר לתפילת יזכור בבית הכנסת, ואני הייתי נשארת עם ערמת הספרים שתכננתי לקרא, ולרוב גם הצלחתי. כי זה מה שעושים ביום הכיפורים. קוראים ספרים.
היום קשה לתאר שקט שכזה. אי אפשר לדמיין דממה שכזו. כבישים ריקים מאדם. אין גם אופניים בכביש. בעצם, תמונות דומות נראו בתקופת הסגר הראשון של הקורונה. מלבד השקט שאין כמותו.
ואז, לפני 50 שנים.
אז בשנת 1973.
אז ב-6 באוקטובר.
הגעתי הביתה ביום שישי מהצבא. ליום כיפור. חופשת שבת/כיפור.
שבת. צהריים. דומייה. שקט מוחלט.
ואז משהו הפר את השקט. משהו מאד לא שגרתי. צלצול של טלפון.
אבא ענה. אמא ואני שנזעקנו להבין מי גס הרוח שמתקשר ביום כזה שקט, עמדנו והבטנו בו. הוא החליף בשקט כמה מילים עם מי שדיבר בצד השני. ואז הסתכל עלי ואמר- מדים. תעלי חזרה על מדים. את חוזרת לצבא.
לרוב הייתי חוזרת בטרמפים. הפעם, אבא לקח אותי לבסיס.
ובדרך לבסיס מכוניות. מי נסע אז ביום כיפור? הרבה מכוניות. נסעו בשקט מוחלט. וחיילים.. הרבה חיילים...והורים של חיילים, ליד ההגה, בפנים מודאגות, פנים של כאלה שכבר ידעו מלחמה מהי. הכביש מלא בהסעות.
ואז, אז נפתחו שערי גהינום.
אז זו הסליחה שעולה לי היום. סליחה גדולה.
סליחה מאלפי לובשי המדים, שיצאו למלחמה ולא חזרו. חלק בגופם, חלק בנפשם.
סליחה שלא השכלנו להתעורר אחרי המלחמה הקשה ההיא, ולבנות מדינה טובה יותר.
סליחה שאיפשרנו להרוס פה את מה שאתם בגופכם ובנשמתכם בניתם.
סליחה מהילדים של 73, שנאלצו גם הם לצאת למלחמות, להיפצע ולההרג.
סליחה שהיום אתם , גיבורי מלחמת כיפור, עדים לניסיון להשמדת מדינת ישראל הדמוקרטית, עבורה נלחמתם, דיממתם, נפצעתם, נהרגתם
סליחה גדולה.
