יום שישי, 9 בדצמבר 2016

ילדה שלי קטנה.

הקטנה שלך מתחתנת. אין, אין משמעות לגיל שלה, לבגרות שלה, לכלום. אם היא הילדה הקטנה שלך, כזו היא תישאר.
היא מתחתנת. את יושבת ומנסה להבין איך זה קורה. הרי רק עכשיו נולדה... ואז את מעבירה פלש-באקים, של שלושים שנה, ומבינה איך זו הקטנה עשתה לך בית ספר. בית ספר של החיים. למדת דרכה כל כך הרבה...
אז הנה, על קצה המזלג, הדברים שלמדת אותי, ילדה שלי, בשלושים השנים האחרונות.
זה התחיל באפרוחה קטנה ובהירה ובלונדינית, עם עיניים כחולות כים, שלמדה אותי לא להתעצבן כשהלכתי איתה לטייל בעגלה וכולם התייחסו אלי כאל המטפלת שלה. (נו טוב, לא בלונדינית, לא כחול כים, רק חום משעמם.) למדתי לענות לכולם בסבלנות שהיצור הנורבגי הקטן, שיושב אצלי בעגלה, יצא באמת מרחמי ולא אומץ בכפר קטן בשוודיה או נורבגיה.
זה המשיך בזעטוטה, שהקפידה, התעקשה ולימדה יום יום, שעה שעה, את שני אחיה הגדולים, שמה שבנים יכולים, בנות עוד יותר יכולות.
שמונה שנים בסטודיו לבלט ומחול מודרני, לימדו אותי איך עושים רלווה, פלייה, פוינט ופלקס. היא ריחפה בקלילות. אני קצת פחות.
שנים רבות כחניכה, מדריכה, רשגדית, ומרכזת צעירה של שבט הצופים, הזכירו לי שוב (בכל זאת אמא צופיפניקית במיל) מושגים כמו אש לילה, גוזניק, כפיתה, אחים ואחיות ושכבג, איפשרו לי את הזכות להיות בטקסי אש, ולזוגי לבשל כל קיץ בחום אימים, בסירי ענק במחנות הקיץ של הצופים.
12 שנים איתך במערכת החינוכית, למדו אותי הרבה. למדתי איך להיות בצד השני של המתרס. אני שמלמדת הורים כל כך רבים איך להתמודד עם מערכת החינוך הלא קלה לעיכול, למדתי שעצות וביצוע אינם זהים כלל ועיקר. למדתי איך להיות הסנגורית הטובה ביותר של ילדתי, למדתי לסמוך על אינטואיציה הורית, יותר (לצערי) מאשר על דעת מלומדים בבית הספר, ולהישען על שיקול דעתי ותבונתי מול המערכת.
שנתיים של משקית תש, בבסיסים מוכי פצמרים, למדו אותי לשחרר, לאפשר, לסמוך, לנשום. למדו אותי איך להמשיך את החיים ברמת השרון גם אחרי שיחת הטלפון עם ילדתך, שיושבת ברגעים אלה בנצרים שברצועה, ומדברת איתי וברקע פיצוצי הפצמרים.
הדרכה בקמפ בארהב, היתה ההתחלה בשבילי, בלהבין שיש לך חיים משלך, שאת מסתדרת, שאפשר לתקשר גם מרחוק רחוק, שהחיים ממשיכים גם דרך הסקייפ.
כאן רכשתי יכולת ותבונה שאפשרו לי לשרוד גם טיול ארוך ארוך בדרום אמריקה, ועוד אחד בהודו. לנשום (נשימות מהירות ורדודות אמנם) גם כשאת אי שם בטרקים, ידיעה שאין לי מושג איפה את בכל רגע נתון אבל אני סומכת עליך שיהיה בסדר.
ויש עוד הרבה.
לימודים אקדמים לתואר ראשון ושני במסלול מצויינות, לא למדו אותי כלום. לא חידשו לי כלום. פשוט ידעתי עוד קודם, אפילו לפני שאת בעצמך ידעת. שכשאת רוצה, שום דבר לא יעמוד בדרכך. שהשמיים בשבילך הם הגבול.
אבל המסקנה הנלמדת הרלוונטית ביותר עבורי לפחות היא בהבנה ש-בת, היא יצור קטן, שמתבגר, ומתגבש להיות החברה הטובה ביותר שלך. 
מיכלי שלי.
רק טוב שיהיה לך.
אוהבת מליונים.
אמא