בואו נעצור שנייה, ונדבר על אגו.
זה המוביל אותנו לדרך נחרצת וידועה מראש, זה שגורם לנו להשמין ולאו
דוקא מנחת, זה שממליך עלינו כתרים שקופים וגלימות בלתי נראות לחוץ. נראות רק לנו.
אין אדם נטול אגו לחלוטין. לו היה כזה היה מצמיח כנפיים, ביגלה מעל
הראש, והופך למלאך. השאלה אם האגו הוא בגודל האישיות, או שהוא תופח לממדים
מפלצתיים.
כשהאגו משולח ללא רסן, האדם הנושא אותו בטוח שהמציא את הגלגל, שיצר את הטוב
מכל, שאי אפשר בלעדיו.
כשהאגו מוביל את האדם, הוא משקיף על כולם מהמדרגה העליונה, הופך את
כולם לקטנים ובלתי משמעותיים, בטוח שכולם גומעים את מילותיו בשקיקה ובצימאון.
כשהאגו תפח ונעשה גדול יותר מהאדם, האדם הופך למנהיג הטוב ביותר, המורה החכם
ביותר, המטפל המוצלח ביותר, ובכלל. ועליכם מוטלת החובה להקשיב לפנינים שהוא מייצר,
לחכמה שהוא מפזר, להובלה שהוא מייצר, לידע שלו שאין בילתו.
כשהאגו הופך לגדול ממדים, חובה לראות אותו, לבחור בו,
להקשיב לו, להעריץ אותו.
ולכל אגו, יש מעריצים קטנים. כאלה הנשרכים אחריו, כאלה המהללים אותו,
כאלה שעובדים אותו, כאלה שגומעים את מילותיו.
כי הוא הכי שאפשר. אין כמוהו. אי אפשר בלעדיו.
ולא, האגו לא מגיע בהכרח לכדי פיצוץ. לעיתים האגו הולך עם האדם, שלובי
זרועות המה, והסיפור הוא סיפור שלא נגמר. סימביוזה. קשה לדעת איפה נגמר האדם
ומתחיל האגו ולהפך. והם משתרגים וצומחים אחד בתוך ועם השני, ולעד הם בלון נפוח,
שאף אחד לא מפוצץ.
וזה לא שלא רוצים לפוצץ. אלא שלא נעים, לא מקובל, לא מתאפשר, לא
רלוונטי. לפעמים אפילו מסוכן.
ורק מפעם לפעם, אחת ללא מעט זמן, מגיע זה שלא מהסס. שחושף את המרמה.
שחושף את השחץ. שחושף את האגו במערומיו.
וטוען שהמלך הוא עירום.
ובניגוד לקורה בסיפורו של אנדרסן,
אף אחד לא מקשיב.
*פוסט אינו בהכרח פוסט פוליטי
