יום שלישי, 23 בדצמבר 2025

בת כמעט 13

 היא לא תמיד רצה לדלת כשאני חוזרת.

פעם, עוד לפני שהמפתח היה מסובב, היא כבר הייתה שם. קופצת, מתרגשת, חוגגת כאילו כל חייה סבבו סביב הרגע הזה.
היום, היא לא שומעת. אני נכנסת, והיא ישנה. עיניים עצומות, רגליים מקופלות כמו גורה. רק כשאני נוגעת בה, היא נבהלת, מתמתחת, מבולבלת. המבט שלה שואל: איך לא שמעתי שנכנסת? ואז הזנב מתחיל לעבוד, והיא באה לקבל ליטוף.
ההליכות שלה איטיות. כל עץ הוא סיפור ארוך, כל ריח הוא תירוץ לעצור, לנשום, אולי גם לנוח. לפעמים היא שוכחת למה בכלל יצאנו. ואני, כמו תמיד, מזכירה לה.
בערב היא נרדמת מוקדם, מכורבלת במיטה שלה בדיוק כמו שעשתה כשהייתה גורה.
היא אוכלת פחות, רק כשמגיע משהו טעים במיוחד. אבל נדמה שהיא יודעת בדיוק מה הגוף צריך, ולא יותר.
וכשהיא שמה עליי את הראש, מביטה בי בעיניים האלו שלה, אני יודעת - היא עוד כאן. לגמרי כאן.
ואני מסתכלת עליה, על הזקנה הכי אהובה שיש, וחושבת על הזמן. על איך הוא לא מדלג על אף אחד.
ובכל זאת, יש שני דברים שגורמים לה לחזור לרגע להיות שוב גורה: כשהקטנים נכנסים בדלת,היא חוזרת לקפיצות ולקשקושי הזנב הנמרצים, וכשעובר כלב ברחוב פתאום יש נביחות נמרצות של כנענית שלא מוותרת על טריטוריה.
אולי כלבים באו כדי ללמד אותנו לא לפחד מהזדקנות. רק להיות. ולהמשיך לאהוב.
באנג'י. בת כמעט 13.