לטרון. 45 שנים לקרב.

עוד יום, שבו מתאספים כולם. באתר יד לשריון בלטרון.

ליד קיר השמות הגדול קבוצת תגלית שרים- עוד אבינו חי..

ובני השישים פלוס מביטים וממשיכים הלאה. אזכרה ללוחמי גדוד 79. החווה הסינית.

כמו בכל שנה. מתאספים, מדברים, ומבינים שהקרב ההוא לא נגמר ולא ייגמר אף פעם.

ורשימת השמות ארוכה וכואבת כמו תמיד.

פחות מספרים קרבות הפעם. יותר פותחים את הנפש. מספרים על חוויות הקמ"ט, על התלבטויות של פיקוד שעדיין צעיר מנשוא, על שכול שלא נגמר אף פעם, על געגוע שלא יכול לבוא על ספוקו.
ובאולם הגדול, בין תפיחות על שכם חברים ותיקים, בין שיחות על מה שהיה, ומעט על מה שעכשיו, תלויים כמה מילים על הקיר. מילים שנכתבו על ידי בחור צעיר מאיתנו, צעיר מאד, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. והמילים הללו, שכתב נועם גולדמן ז"ל, מתאימות כל כך למה שהיה, למה שעכשיו, וגם למה שיהיה...
והנתינה. הנתינה שהיתה כל כך משמעותית בימים הבוערים של אוקטובר 73.

הרעש ששבר את השקט

השקט של יום כיפור היה כמעט רועש. מכוניות לא נוסעות. רדיו מוסיקה לא שומעים. שקט נקי כמעט.
וכך זה התגלגל שנה אחרי שנה. יום ללא מכוניות, ללא טלפונים, דומיה. והקולות היחידים היו קולות המתפללים, בבית הכנסת הסמוך.
עד לאותו יום. עד שהדממה הופרה.
הרעש שהותיר כוויה בדממה השלטת.
ואין יותר שקט. פתאום יש קולות בקשר, פתאום יש דופק גבוה, פתאום יש פחד חודר שריון.
והימים שאחרי, מאובקים בעשן הטנקים, בקולות הנפץ, בצעקות הכאב, בדמעות השכול.
והנאיביות נשברת, והנקיון והרוגע שבלב הופך לכאוס. והצבע הלבן הופך אדום.
וקולות מלחמה. וזעקות הפצועים. ורעש הגבורה. וסוף עידן התמימות.
ויום כיפור לא חוזר להיות מה שהיה.
ובמקום ללכת לבית הכנסת, זה שאיתי, הולך לפגוש את חבריו השוכנים מתחת לאבן.
במקום בו טמונים כולם. אלה שהיו שם, ולא יצאו משם.
ויום השקט והרוגע נהפך ליום בו בודקים באיטנטרנט אם אין חדשות כאלה. כדי שלא נופתע יותר.
ויום הכפרה כבר איננו יום של סליחות אלא כפרה על זחיחות, על שאננות, על שחצנות, על אדישות. 
יום של זיכרון. זיכרון הקרבות, זיכרון האימה, זיכרון של אלה שהיו, ואינם עוד.
והשקט הופך לרעש.

אוהבת לעשות פסק זמן בראש השנה...

ספטמבר 2018 ראש השנה תשעט. 

אוהבת לעשות פסק זמן בראש השנה. לבקש בקשות בראש השנה. להחליט החלטות בראש השנה. אלה לא ממש מיושמות במהלך השנה, אבל אולי, הפעם, בכל זאת זה יצלח לי.

מה ההבדל בין בקשות להחלטות? אלה שתלויות בי ואלה שלא.

לבקשות יש גרעין קבוע, עם שינויים תלויי גיל. לפני שנים סדר העדיפות הראשון היה אהבה, שמחה, ואיכשהוא השתרבבה לזה גם בריאות.  עם השנים, הבנתי, ומיום ליום מבינה יותר ויותר שהבריאות מובילה בסדר העדיפות.. בריאות פיזית, נפשית וקוגניטיבית. אחריה אהבה. השמחה מפנה את מקומה במחלקת הבקשות, ונדחפת למחלקת ההחלטות.

אז הכי מבקשת שנה בריאה.

שנה שבה נבין שסתם שילמנו לקופת חולים, כי לא נצטרך אותם בכלל. אולי רק בשביל בדיקות שגרה. שנה שבה הפרקים, הכתפיים, הברכיים, הגב התחתון, הצואר, הסינוסים, כל אלה יהיו רק תוכן בספר אנטומיה לתלמידי רפואה, ולא נושאי שיח אצלינו בבית. שנה שבה אני ובני משפחתי, וגם חברי שמהוים את משפחתי השנייה,  לא יאלצו להתמודד עם בשורות איוב, לא יבלו את זמנם בקרב החלוקים הלבנים, לא יחפשו בגוגל מונחים מתחום הרפואה. לא ירגישו את הפחד המשתק כשהבריאות מסמנת רמזור אדום ועוצרת את החיים במסלולם הטבעי.

ואהבה. כן, אהבה. זוגית, משפחתית, כזו שחיה ונושמת בין חברים, כזו שחשוב שתהיה בין אדם לחברו בכלל. אהבה נטולת אינטרסים, נטולת תנאים, שורשית.

לאהבה לעצמך שזו לא מילה גסה, יש מדף במחלקת ההחלטות.

לא נראה לי שהגזמתי במחלקת הבקשות. שני מצרכים בסיסיים.

מי יתן.

מחלקת ההחלטות קצת בעייתית. יש בתוכה החלטות שנעשות כל שנה מחדש, נגררות משנה לשנה, ולא באות על סיפוקן. השינויים הם קלים ותלויי מצב. אולי הפעם אצליח? מבטיחה לעצמי לנסות.

שנה שבה אוכיח לילדים ולעצמי שאני יכולה להתמודד עם השינויים, עם העובדה שהם כבר אנשים ברשות עצמם, שהם לא בהכרח חושבים כמוני (ואולי טוב שכך), שאני שמחה בשמחתם בכל מקרה בכל מצב ובכל מקום, שמחה בהצלחתם, פרגון שאינו תלוי בדבר, ובטוחה שהם מתנהלים הכי טוב שיכולתי לקוות לו, גם בלי העצות שלי או ההתערבות שלי. ואני? אהיה הכי קולית שאפשר, אבין את הדינמיקה שיש בחיים. ואחיה איתה ברוגע ובנינוחות.

שנה שבה נעשה שינוי מגורים, נלמד ביחד איך חיים נהדר גם בקומה 19, כשמצמצמים דיור. נשב על המרפסת (ולא בחצר) לצפות ביחד בשקיעה כמו זוג יונים.. (אז מה אם זו קלישאה...)

שנה שבה אולי אצליח, לתת למחשבות מנוחה. אולי אלמד להיות רגועה יותר, לא לתכנן כל הזמן, להתלבט, לנהל, לנסות להבין את הכל. לא מוותרת על הדרייב, לא מוותרת על הקצב, אבל כן מקווה לרגעי ריק. לדקה בה אתה לא חושב על כלום, למנוחה קצת לתאים האפורים. קצת, ואז בחזרה לקצב הרגיל.

שאלמד להגיד לא. פשוט לא. בלי ניסיון לעטוף הכל בנייר עטיפה עדין, בלי לרכך, להתחבט, להתלבט, להתרכך, ללכת מסביב. להשכיל להכניס את ה"לא" ללקסיקון הורבלי שלי.

שנה שבה אלמד סוף סוף, למרות הנתונים השורשים הלא פשוטים שטבועים עמוק כל כך, להסתכל רק על הטוב, החיובי, האופטימי, כל כך מנסה.. כל יום וכל שעה. זה לא קל, ולא פעם זקוקה לתזכורת מבחוץ. אבל לפחות מודעת ומנסה להשתפר. אז להתעצבן פחות, לקחת ללב פחות, לא לחיות את הקשיים והבעיות של כולם. די. לראות את הטוב.

וקטנים כאלה כמו- לרזות סוף סוף, לכתוב את הספר שבוער בעצמותי, לטייל הרבה, לצלם הרבה, ולשמוח.

כמובן שלהחלטות יהיה קופי פייסט לראש השנה הבא.

אולי לא לכולן. 

שנה טובה שתהיה לכולנו.

.

עיניים

עיניים חוקרות, עיניים בודקות, עיניים בוהות, עיניים נדהמות, עיניים כעוסות, עיניים נוזפות

העיניים שלכם.

והיא עומדת שקטה. אמא.

והילד בהתקף כעס, אימה, חרדה, התעקשות, בלהה.

והעיניים שלכם דוקרות.

והילד רץ, והילד תקוע במקום, משתטח על הרצפה או מטפס על המדפים בסופר, והילד בועט, והילד נושך, והילד צורח, והילד מושך.

והעיניים שלכם מביעות הכל.

והוא, רוצה להיכנס למעלית, או לא רוצה להיכנס למעלית, רוצה לקחת חטיף, או לא רוצה לקחת חטיף, רוצה ללכת הביתה, או רוצה להישאר בסופר, או רוצה להמשיך ולרוץ, רוצה להפסיק ללכת.

והעיניים שלכם נעוצות בו.

והיא עומדת שקטה, או עייפה, או בוכה, או חיוורת, או אמיצה, או חסרת אונים, או החלטית.

אל תסתכלו אתם אומרים לילדים שאתכם.

אבל המבט שלכם אומר את הכל.

אז כן. אפשר להסתכל. אפשר גם לשאול בעדינות אם צריך עזרה. אפשר להביע אמפטיה אבל ללא רחמים. וללא ביקורת.

כי בקלות יכולתם אתם לעמוד במקומה.

והיא היתה זו שהיתה בוהה בכם.

(נכתב עליכם, מטופלים צעירים שנכנסתם לי בלב ועליכן, אמהות אמיצות וראויות להערצה)

"אני מאמין" טיפולי

את ה-אני מאמין שלי, כתבתי מזמן. לאחרונה דפדפתי ברשומות שלי. ויש הרבה כאלה. קראתי. ולהפתעתי כל מילה אקטואלית כאילו נכתבה היום.
אז הרי הוא לפניכם...(השינוי היחיד- מספר השנים שלי כקלינאית. כן.. זה הולך וגדל..)

ה"אני מאמין" שלי בנושא מטפל-מטופל, נשען על תפיסת החיים שלי, זו שמבססת את הדרך בה אני מתנהלת בעבודה, במשפחה, ובחיים בכלל. 
כולנו בני אדם. אנשים ונשים עם תובנות, רגישויות, הצלחות, וכישלונות. כל אחד מאיתנו מעולה בתחומו שלו. 
אינטראקציה בין אנשים, גם אינטראקציה טיפולית, נשענת על מתן כבוד הדדי. אני כמטפלת, מתמחית בנושאי תקשורת, שפה ודיבור. כמו שכל אחד אחר מתמחה בתחומו. סיטואציה זו איננה ממקמת אף אחד מאיתנו במקום גבוה יותר משל השני. ממש לא. 
לכבוד הדדי יש השלכה גם ליחסי מטפל-מטופל. כאשר מתנהלים מול ילדים, בכל גיל, ובכל תפקוד קוגניטיבי/תקשורתי/שפתי/מוטורי, צריך לתת גם לילד את הכבוד המגיע לו. לא לזלזל בו, לא להפחית מערכו, לא לזלזל בצרכים שלו, ולדעת להתנהל בתבונה בפזל של המטרות הטיפוליות מול שמירת מקומו וכבודו של הילד. ואגב- זה מעניין עד כמה ילד שנותנים לו כבוד יודע להחזיר את זה בחזרה... 
נקודה מהותית מאד היא האמונה. האמונה בכוחות הגלומים בכל אחד מאיתנו. האמונה שאפשר להתקדם, להתפתח, ללמוד. הצניעות של מקומי כמטפלת מול מקום הילד. אני אינני יודעת למה הוא יגיע, לאן הוא יגיע, לאן הוא ירצה להגיע. ולכן מבחינתי השמיים הם הגבול. מקומי בפזל הוא רק לאפשר לו לרכוש כלים בהם הוא ישתמש אם הוא ירצה בכך. 

חשוב להבין ולהפנים. קלינאי תקשורת לא יכול לעשות את השינוי המבוקש בפעם או פעמיים בשבוע בהם הילד מגיע אליו.  קלינאי תקשורת יכול לעשות מודלינג להתייחסות נכונה ומתאימה לילד, לקושי השפתי/תקשורתי, למשפחה, לצוות החינוכי, לצוות הטיפולי. השינוי יעשה אם הסביבה העוטפת את הילד תעשה שימוש במודל ההתייחסות שמציג קלינאי התקשורת. ולכן מאד חשובה הנוכחות של ההורה בחדר, (כמובן כפי שכתבתי קודם, זהו הכלל, ויש יוצאים מהכלל כאשר הגיל ומצבו של הילד/הורה נלקחים בחשבון). הנוכחות משמעותית יותר כאשר היא איננה צפיה פסיבית אלא טיפול דיאדי- שותפות מלאה בתהליך הטיפולי. אינטראקציה בין המטפל-ההורה-הילד. כך אנו חווים פיתוח של מעגלי תקשורת, לקיחת יוזמות תקשורתיות, היענות ליוזמות, הכוונה, תיווך, ואחריהם למידה, הפנמה ויישום. 
לזה מתחבר נושא ההדרכה. הטיפול אינו שלם אם אין באפשרותנו לנתח את מה שקורה בחדר, לתת הכוונה למה שיש לעשות בבית, איך להמשיך את הנלמד בחדר בסיטואציה ביתית משפחתית, מהי התכנית הטיפולית לטווח קרוב, מהם האמצעים בהם נשתמש כדי לרכוש את המטרות המבוקשות, מה הצלחנו להשיג ובמה נכשלנו ואיך נשנה את האסטרטגיות על מנת שנשיג תוצאות טובות יותר. 
כן, אנחנו נכשלים מפעם לפעם בהשגת המטרות. לא, זה בהחלט לא מוריד מערכנו כמטפלים. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו לא יודעים להודות בעובדה שאנחנו לא משיגים את המטרה המבוקשת וממשיכים "למרוח" את ההורים, את הילד, ואת חשבון הבנק של המשפחה. 
זה בסדר להגיד "לא הצלחנו".
מאידך, תפקידנו לנסות ולחשוב על גיוון אסטרטגיות, גישות, מטרות, ולהתאימם אל הילד ולא לכופף את הילד לריבוע שבו אנחנו מתנהלים. 

חשוב מאד החיבור בין חדר הטיפולים והתכנית הטיפולית, למערכות החינוכיות. פה עשויות לצוץ מספר בעיות. המצב האופטימלי הינו קשר רציף בין כל הצוות החינוכי/טיפולי והמשפחה. בפועל זה כמעט ולא קורה. הסיבות שונות. לוח זמנים, השקעה כספית, קושי המערכת החינוכית לשיתוף פעולה, או שזה פשוט לא קורה. סתם. וחבל. 

בנייה ונוכחות בקבוצת דיון ועבודה (לא תמיכה.. התכוונתי לקבוצת עבודה..)להורים בתיווכה של הקלינאית מוסיפה להתקדמות הטיפול. קבוצה כזו שתעסוק בתכנים הרלוונטים להתפתחות השפה והתקשורת, (לא בתכנים רגשיים), יכולה לתרום הרבה. הפרייה הדדית של רעיונות, אסטרטגיות, סיעור מוחין, וחשיבה משותפת תמיד עוזרים. 

חשובה ההדרכה למשפחה המורחבת. מנסיוני, אחרי שהסבתא מגיעה פעם אחת, ושותפה לאינטראקציה היא כבר ממשיכה להגיע.. שמחה להגיע, לוקחת תפקיד.. והקשר שלה עם נכדה מתהדק. כנ"ל לגבי אחיו של המטופל. כל האחים/אחיות שהגיעו לטיפול, שיחקו איתנו ביחד, קבלו קרדיטים על המאמץ- המשיכו לקחת חלק פעיל וחיובי מאד, גם בחיי היומיום. 

לגבי הפסקות בטיפול: 
אם אתם לא מרוצים- הפסיקו. 
אם הילד לא זז- החליפו מטפל. 
אל תישארו בכוח האינרציה. 
אל תמשכו יותר מידי זמן בגישה אחת ספציפית רק כי אמרו לכם שזו הגישה היחידה המוצלחת. 
אל תקבלו הצהרות טוטליות. 
אם אמרו לכם "רק אני אקדם את הילד"- הפעילו סנסורים, הפעילו אנטנות, היו רגישים למצב, בדקו התקדמות, והחליטו החלטות. אל תישארו כי "לא נעים".. ממש לא. 
אבל- 
אם החלטתם לעזוב- עשו זאת בנעימות. אמרו יפה "שלום". אמרו תודה. לא בטלפון. פנים מול פנים. אנחנו, המטפלים, מתקשרים גם לילדים וגם אליכם. (כולנו אנשים.. אמרנו.. נכון?) אפשר לקבל מאד בהבנה הורים שמחליטים לעזוב. הרבה פחות בהבנה כאלה שנעלמים אחרי שיחת טלפון קצרה ולקונית. 
פה יש מעין חוזה טיפולי. אם הילד תקוע, אם אני ארגיש שאני כבר לא יעילה לצרכי ההתקדמות, אני מחוייבת לומר זאת להורים. לפעמים החלפת מטפל זה הפתרון, לפעמים החלפת גישה ולפעמים סתם פסק זמן. אבל אתם בהחלט תשמעו ממני על המצב ועל מה שאני ממליצה, ההחלטות כמובן בידיכם. 

ומעבר ל"אני מאמין"-
כמי שעובדת 40 שנים כקלינאית, רואה הרבה מאד ילדים, ועדיין מתלהבת מכל יום עבודה, חשוב לעדכן את ארגז הכלים במלאי חדש מידי יום של- 
אופטימיות, 
רגישות, 
ידע, 
סבלנות
חוש הומור
ו-אופטימיות.. כבר אמרתי?

לגבי מטרות הטיפול- 
בעיקרון אין מטרות על, אבל יש רציונל על פיו קובעים את מטרות העל. 

העבודה אצל קלינאי/ת תקשורת מתחלקת לכמה נושאים. היכולת התקשורתית, הידע השפתי, ויכולת הפקת הדיבור- הגוי. 

בנושא ההגוי-
לכל שפה מערכת פונולוגית משלה. מערכת הצלילים, (התנועות והעיצורים) שמשתמשים בהם בשפה הספציפית. מובנות הדיבור של הילד צריכה להיות תקינה על מנת שהסביבה תבין מה הוא אומר. אם יש שיבושי הגוי- חשוב לטפל. אם יש בעיות יותר מסובכות כמו דיספרקסיה למשל (בעיה או קושי ביכולת התכנון, ההתארגנות המוטורית לדיבור) מטפלים, מתרגלים. מטרתנו שלילד תהיה יכולת הפקת שפה אורלית, ושיעביר מסרים אורליים ורבליים בצורה מובנת. היעדים לטווח קצר נבנים על סדרי עדיפויות לפי נורמה גילאית להפקת צלילים בשפה. 

בנושא השפה-
נושא השפה יותר מורכב. השפה מורכבת מאוצר מילים, יכולת דקדוקית, יכולת תחבירית-היכולת לחבר מילים למשפטים תקינים, היכולת לספר ספור, הבנה, הבעה. ומכאן לשפה גבוהה יותר כמו מילים נרדפות, מטאפורות, ועוד ועוד.. 
חשוב להעריך את נקודות החוזק של הילד מול הקשיים שלו, (על סמך נורמות סטטיסטיות גילאיות של יכולת שפתית) ולבנות לו תכנית של מטרות לטווח רחוק, (שנה למשל) ויעדים לטווח קצר (חודש-חודשיים) . על כל נושא עובדים בצורה ממוקדת, אבל אבן הבוחן הינה היכולת להכליל את הנלמד לאינטראקציות אחרות, עם שותפים מגוונים, בסיטואציות משתנות, ולשימוש לצרכים אישיים. 
אנחנו ממשיכים במטרות גבוהות יותר של פיתוח חוש הומור, ציניות, ניבים שמשתמשים בהם בשפה יומיומית (למשל- "הדם עלה לו לראש"..) ועוד. 
לדוגמה- אם עבדנו על יכולת של שיח ספור, והילד למד לספר ספור על סמך תמונות (גירוי ויזואלי), מבחינתי ההפנמה והיישום של היכולת הזו תבוא לידי ביטוי כאשר הוא ירצה ויהיה מסוגל לספר משהו שעבר עליו בגן/בכיתה. 

בנושא התקשורת-
אנחנו עובדים על היכולת להיענות ליוזמות תקשורתיות, ליזום תקשורת, להנות משיתוף במשחק, בחוויה, באינטראקציה, להיות מסוגל לנהל שיח לפי כללי שיח המקובלים בחברה, (למשל לקחת תור... או להיות ממוקד לנושא השיח ולא לקפוץ לאסוציאציות מרובות...). על זה נוסיף את האפיונים הסופרסגמנטליים הנלווים ליכולת השפה האורלית- למשל הידע מתי משנים עוצמת דיבור, שינויי אינטונציה, וכדומה.
 ועל זה נוסיף את השפה הלא מילולית (שמהווה חלק מאד נכבד מהיכולת התקשורתית). היכולת לקרא ולהפיק הבעות פנים, ג'סטות מנואליות, שפת גוף תואמת את הנאמר בצורה אורלית וכדומה. 

התכנית של כל ילד נבנית על בסיס החוזקות והחולשות שלו, בנקודת הזמן העכשוית, והינה בסיס לשינויים לפי מצבו ותפקודו.

כל זה נכון לכל ילד מטופל. הדגשים משתנים כאשר אלו ילדים על הספקטרום האוטיסטי, ולא כתוצאה מהגדרת האבחון אלא כתוצאה מתפקודם הספציפי. (שמשתנה מאד מילד לילד למרות האבחנה המשותפת...) 

אני בטוחה שלא הקפתי הכל. אם נחפש מעין "מטרת על", מבחינתי - מטרת על היא לא לשנות את הילד המטופל. ולא להתערב במבנה אשיותו. המטרה היא הקניית ארגז כלים שבו הילד יכול לעשות שימוש לצרכיו, אם הוא ירצה בכך.

אני.
ד"ר רונית ולגרין.
קלינאית תקשורת.
שמאמינה בכל ליבה בכך שכל ילד יכול ומסוגל להתפתח ולהתקדם...