ושריקות הכדורים, ורעמי התותחים
ושקשוק הזחלים, ואימת הלילה
יש שמדליקים את הנר בערבו של יום
ויש שאצלם הנר דולק בנפשם כל השנה,
הקולות לא מרפים, המראות כמו חיים
והנר בקושי מצליח לפזר את החושך.
ולעיתים לא מצליח.
והתמונות כל כך חיות. של הבלונדיני, השחרחר,
הגבוה והנמוך.
ומכנה משותף אחד להם.
הם נשארים צעירים. לנצח.
ואולי הם לא נשארים. עזבו בעיצומו של קרב, בעיצומה של אש.
ואנחנו זוכרים. זוכרים פנים, חיים קולות, נושמים קרבות.
יהי זכרם ברוך.
ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. 2021
אנחנו פה.
רק בגלל
זה אנחנו פה.
אנחנו פה
כי הם שתקו הרבה
אנחנו פה
כי קולם הדהד בדומיה. ועד היום יש ששותקים.
אנחנו פה
כי החיים נעים קדימה
ואולי,
אז, ועד היום, החיים עצרו מלכת.
אנחנו פה בגלל
שהיתה זו פלנטה אחרת
ואולי לא,
וזה היה ממש כאן ועכשיו.
אנחנו פה
כי צריך לעצור, וחשוב לזכור
ואולי
צריך להמשיך, צריך אולי לשכוח?
אנחנו פה
בגלל האכזריות הבלתי נתפסת
אבל גם
בגלל החמלה, האנושיות וגילויי הגבורה.
אנחנו פה
בגלל הבנליות של הרוע
או בגלל שעדיין,
שגרה, התעלמות, אדישות.
אנחנו פה
בגלל שהם כבר לא כאן איתנו
ומילותיהם,
וצלליהם לא מרפים
אנחנו פה
בגלל המלחמה ההיא שהסתיימה
או אולי
בשל המלחמות שממשיכות עוד להתגלגל
אז למה ריח
הגז עדיין לא התפוגג?
וילדים
עדיין מתים מנשק לא קונבנציונלי
זה רק
בגלל המלחמה ההיא
אבל גם בגלל
המלחמות האלה.
אנחנו פה
בניסיון לתפוס, ולהבין, למרות שאי אפשר,
וגם בגלל
הפחד. הפחד שמחלחל ומצמרר
כי אלו הם
השנים שהיו, אז בעבר,
השנים
שהיו שישנן, וגם השנים שיהיו.
בגלל
האדישות.
בגלל
האדישות.
רונית ולגרין. זיכרון בסלון, 2019
