סליחות

לבקש סליחה זה די קל. לבקש סליחה אמיתית, מהלב כבר הרבה יותר קשה. על מנת להתכוון לזה ברצינות צריך להבין שטעינו. ששגינו. שפספסנו, שזה לא היה במקום.

וזה לא פשוט. כי הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים בדיוק מה עשו לנו, איפה חיבלו לנו, ואנחנו, הרי רק הגבנו לזה. ובצדק. לא?

אז זהו שלא. לא תמיד.

לא סתם אנחנו משננים לילדים לספור עד 10 לפני שמגיבים. לא סתם אנחנו מבינים ויודעים שבשעת לחץ לא מסבירים הסברים, לא נוזפים, לא מעמידים אנשים על טעותם. מבינים ויודעים, אבל לא מפנימים ומיישמים.

לא פעם אנחנו אומרים מה שעל הלב, על מנת לפרוק. ואז מרגישים הרבה יותר טוב. ניצחנו. ויני וידי ויצי. והשארנו את השותף לויכוח פגוע ומדמם. אבל אנחנו בסדר. אנחנו כבר רגועים.

אז הנה זימנו לנו הזדמנות. כזו שחוזרת פעם בשנה. מומחזת מראש. לא אנחנו צריכים ליזום אותה. מוגשת לנו על מגש של כסף.

זה הזמן לסליחות.

אז קצת סליחות משלי.

עם כוונה מלאה. לא כאלו שיוצאות בשטף ורבלי מהפה. כאלה שיוצאות מהלב אחרי מחשבה אמיתית של איפה הגזמתי.

קודם כל סליחה גדולה מהכי קרובים.

מזו שימלאו לה בעתיד הלא רחוק תשעה עשורים. שכל כך קשה לי להפנים שהגלגלים כבר חורקים, שהזיכרון לא משהו, שההבנה כבר הרבה יותר איטית, שהבלבול רב, שקשה להיות לבד. ולא תמיד אני מקבלת, סבלנית, נחמדה, מפרגנת. סליחה אמא. אוהבת אותך גם כשאת בת 88.

מזה ששורד איתי כל כך הרבה שנים. שורד את הצורך הבלתי נלאה שלי בשינויים, בתשומת לב, ומאידך בספייס. מזה שסופג ממני לפעמים כשבעצם לא הגיע לו. סליחה.

מאלה שקצת נדחפתי להם לחיים, אמנם במטרה לעזור אבל בסופו של יום כנראה שהכאבתי. בלי להתכוון אמנם. אבל הוספתי כנראה כאב על כאב. אני מצטערת מעומק הלב.

מאלה שקצת התרחקו, מנסיבות החיים הלוחצים, ואני הרגשתי נטושה מעט. סליחה שחשבתי על עצמי, מהפריזמה הצרה שלי. לא עשיתי ולא עושה מספיק. סליחה.

מזו שאני מרגישה שאני יכולה לשפוך הכל אצלה. ולפעמים עוברת את הגבול. והופכת אותה לעצובה בעצמה. ואני רק רציתי לעשות ונטילציה. ובמהלך הדברים שכחתי שאני זו האמא. והיא זו הבת. ולא להפך.

לחברים שלי, שקצת הזנחתי אתכם לאחרונה, בגלל היום-יום, העייפות בסוף היום, חוסר הסוציאליות. אוהבת אתכם מאד בחיי. 

למטופלים שלי אז והיום- סליחה אם טעיתי, שכחתי, אמרתי, פגעתי, לא עניתי בזמן, לא הבנתי, לא עשיתי, לא הקשבתי, לא התחשבתי.

וסליחה אחרונה מעצמי. שלא הקשבתי לגוף שלי שביקש יותר אוכל בריא, פחות קפה וקולה, יותר פעילות גופנית, יותר התחשבות...

ולנשמה שלי שביקשה יותר שקט נפשי, יותר מנוחה, פחות לחץ, יותר חמצן. מבטיחה להיות תלמידה טובה וקשובה יותר בשנה הבאה.

"יותר קשה לשדך את הגוף והנשמה ממה שאיש ואישה. משידוך כזה אפילו להתגרש אי-אפשר. רק להתאבד אפשר, אבל מה התועלת אז? גוף ונשמה צריכים לדעת לִגדול ביחד, להזדקן ביחד, שאז הם כמו שני ציפורים זקנים מסכנים באותו הכלוב, שלשניהם כבר אין שום כוח בכנפיים. הגוף כבר חלש ונופל. הנשמה כבר שוכחת ומתחרטת, ולברוח אחד מהשני גם כן אי-אפשר. בו, מה שנשאר זה רק לדעת לסלוח. זה החוכמה שנשארת אחרי שכל היֶתר החוֹכְמֶס נגמרות: לדעת לסלוח אחד לשני. כי אם לא לסלוח לבן-אדם אחר, אז לכל הפחות לסלוח לעצמך."

מאיר שלו. מתוך הספר " כימים אחדים"