יום חמישי, 20 באפריל 2017

דור שני לשואה קוראים לזה.

מהו זיכרון קולקטיבי? האם הסיפור של אמא שלי הוא גם הסיפור שלי? האם המראות שהיא ראתה, הקולות שהיא שמעה, התרחשויות האימה והאופל נטבעו איכשהוא גם במולקולות ה-DNA שלי? מה מהות החיבור שלי לסיפור השואה של אמא?
האם זה רק בגלל הסיפורים אותם אמא ספרה בלי הפסק ונטבעו בי? או שטראומות קשות שנטבעות בזיכרונו של האחד, משאירות עקבות גם בצאצאיו?
דור שני לשואה קוראים לזה.
וזה הזוי. אתה מנהל חיים נורמטיבים לחלוטין, אתה כביכול בריא בנפשך, אופטימי ומאושר, ואז, בלי אזהרה מוקדמת, פתאום, זה יוצא החוצה. בעוצמות שלא ניתן להתעלם מהם.

1997. נסיעה לחול. להנובר שבגרמניה. הזוגי שאיתי יצא לעניני עבודה, ואני נוסעת בטראם ברחבי העיר. העיר מושלגת. יפה. ואני בוהה.  לא בחלון הטראם אלא בכל גבר בן שבעים וחמש פלוס. שכמובן דובר גרמנית, ועסוקה במחשבה איפה הוא היה ומה הוא עשה  בימים הנוראים ההם. וככה מידי יום ביומו. לשקשוק הרכבות יש משמעות. לשיח בשפה הגרמנית יש משמעות. לדיוק ולקפדנות הגרמנית יש משמעות. והכל מתחבר אצלי לתחושת פניקה.
חברי הטובים כולם חוזרים וממליצים על ברלין כיעד תיירות מועדף. לך ותסביר להם שאני יותר לגרמניה ואוסטריה, לא נוסעת.

2015. רשת בגדים ידועה, בקניון ידוע, במרחק נסיעה סביר מהבית. אוהבת לקנות. אני משוטטת בין קולבי הבגדים, ורוכשת חולצה יפה למדי. חוזרת הביתה מרוצה בחלקי.
למחרת לובשת את החולצה. זו אפילו מחמיאה. אחרי מספר שעות כבר לא מסוגלת יותר. חוזרת הביתה באמצע יום עבודה, מחליפה חולצה, ומטמינה את זו שהורדתי עמוק עמוק בארון.
כן, זו חולצת פסים. אם אספר שלא יכולתי לסבול את העובדה שהרגשתי כמו בחולצות הפסים שחולקו באושוויץ, תחשבו שיצאתי מדעתי. אז לא יצאתי. אני עדיין כאן. אבל את החולצה הזו אני לא מסוגלת ללבוש.

2017. טיול ליפן. קבוצת חברים טובים. אחת החוויות ביפן כוללת את הביקור באונסן. מרחצאות מי גופרית. כולם מתלהבים מאד. יש אונסן לגברים, ואונסן לנשים. באונסן כולם ערומים. גברים לחוד, ונשים לחוד. זה המנהג.
חברותי מתלהבות. אני מוותרת על החוויה. הן מנסות לשכנע אותי בכך שזה כיף גדול, שבעצם אף אחד לא מסתכל על אף אחד, שאין לי מה להתבייש, שאני מפסידה חוויה.
עזבו, אני אומרת. זה לא בשבילי.
ולא מסבירה.
כי איך אסביר את הסיטואציה המופרכת, שסיטואציה של מרצאות, עם נשים ערומות, לוקחת אותי שוב ישר לשם? לאותו מקום מקולל בו הנשים נאלצו להשיל את בגדיהן ולהיכנס ביחד למקלחות? ואני בכלל ילידת הארץ?
ויש כאלה עוד הרבה.

אז זהו. שזה לא ניתן להסבר. זה לא הגיוני. זה לא רציונלי.
אבל זה קיים, זורם בעורקים, ממוקם בסינפסות, ומופיע פתאום.

דור שני קוראים לזה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה