אקטואלי לימים אלו.
טיפול בלקויות תקשורת
שפה ודיבור. זו הגדרת המקצוע שלי.
קלינאית תקשורת, זה
מה שאני עושה בשעות העבודה שלי.
לא, זה לא נכון. זה
לא רק מקצוע. קלינאית תקשורת זו ההוייה שלי. זו אני. גם כשאני רעיה, אמא וסבתא.
אני מטפלת.
מקצוע לא קל. מאד
טוטלי. דורש הרבה אנרגיות טובות.
37 שנות עבודה מול
ילדים והורים. מאות ילדים. קשיים מקשיים שונים. המטופלים רובם עם קשיים נרחבים.
תקשורת, או אם נקלף את המילים העדינות- אוטיסטים. קשיי שפה לא פשוטים, קשיי דיבור.
זה בטח די קשה, מגיבים לי כשאני מספרת על העבודה. זה בטח מתיש, סוחט, מלחיץ, כבד.
לא. אני עונה. זה
מאתגר, מספק, מעניק עוררות לתאים האפורים כל דקה וכל שנייה, מצריך יכולת הקשבה גם
מעבר למילים, חוזק נפשי, יכולת אמפטיה, יצירתיות, רצון להתחדשות, וגם אהבת אדם,
וילדים בפרט, הנאה גדולה לצד סבלנות ואופטימיות ויכולת הערכה של כל צעד קטן קדימה,
כל התקדמות ולו הקטנה ביותר משמחת את הלב.
אבל לפעמים, לעיתים
רחוקות זה קורה. ואז זה קשה מנשוא. מכביד, מדיר שינה. מציק. אין מנוחה.
אחת לכמה שנים, מגיע
ילדון, בדרך כלל עטוף בהורים מקסימים, חרדים, דואגים, בוטחים בך מאד.
ואתם עובדים. בגישה
כזו, וגישה כזו, באסטרטגיה אחת, שניה ושלישית, באמצעים כאלה ואחרים. והילדון מתוק,
והוריו מקסימים, אבל אין התקדמות. לא קורה כלום.
ואת מנסה. ואת חושבת.
ואת קוראת. ואת לומדת, ואת מתייעצת, ואת מנסה שוב. וברור לך שזה לא זז. שזה לא
קורה.
ואז זה קשה. ואחרי
מספר חודשים את מבינה שזה לא הולך.
ואת יושבת מול
ההורים, מישירה מבט. ואומרת להם- איתי זה לא עובד. לא בגללו. לא בגללי לא
בגללכם. בגלל האינטגרציה. החיבור של מה שאני עושה, מה שאני יודעת, מה שאני חושבת,
עם הילד, עם הקושי, עם המצב.
והם שבורים. ואת רואה
שבשבילם זו גזרה מאד קשה לעיכול. ואני מנסה להסביר שאני בהחלט לא מיואשת מהילד. לא
מרימה ידיים. אם הם רוצים נמשיך לנסות ביחד. הוא בהחלט יכול להתקדם. אבל לדעתך
המקצועית, ועם יד על הלב, בנקודת הזמן הנוכחית זה מצריך החלפה של מטפל.
ושיחה כזו מצריכה
כנות. הרחקת האגו המקצועי הצידה. הפנמה שאת לא סופרוומן. שיש לך המון הצלחות, אבל
אלו באות לצד מקרים כאלה בדיוק. שאת צריכה להישיר מבט ולהגיד- בשביל הילד, תחליפו
מטפל.
ואת יודעת שזה נכון
לעשות. שעכשיו זו הדרך היחידה. שאת חייבת בישירות, כנות ושקיפות. שמצפונך המקצועי והאישי מחייב אותך לעשות זאת.
לא היו הרבה
סיטואציות כאלה. אפשר לספור אותן על יד אחת. אבל כל אחת מהן נחרתה בליבי.
השבוע זה קרה.
וממשיכים הלאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה