גיל הזהב. האמנם?

זיקנה.

זיקנה היא דבר יחסי.

יש זיקנה כרונולוגית.

החל מגיל שישים נשים מקבלות הנחת גימלאי באוטובוס, הגוף הפיסי בגרף יורד, תדירות הצבע במספרה עולה, הזיכרון לא משהו, בלי משקפיים האותיות נראות כמו נמלים קטנות, וחלקי גוף שונים מגיבים לכח המשיכה ביתר שאת.

מאידך-

החיוך, האופטימיות, השמחה, ההרפתקנות, עדיין יכולים לפעם בגוף שבוגד בך, ולאזן לא מעט את השפעות השנים הפיסיות. לעיתים הלך הרוח, האופטימי והשמח, ממסך את השנים הכרונולוגיות, והקשיש (לפי ההגדרות היבשות) הוא עדיין צעיר לכל דבר ועניין.

אבל כשהגוף בוגד בך, הראש בוגד בך, העיניים כבר לא משהו, השמיעה גם לא, והרצון, כן הרצון לחיות נוטש, החיים מאבדים מקסמם. למרות שהגיל הוא זהב.

לחוות את הזקנה אצל אדם שאתה אוהב, לחוות את ההדרדרות המנטלית, את הדיכאון, את בגידת הגוף, מבלי שתוכל להושיט יד מסייעת, זה קשה מנשוא.

להבין שלזיקנה ולילדות המוקדמת יש קווים משיקים. חוסר היכולת להתמודד עם דחיית סיפוקים, ראיית העולם מנקודת מבט אגוצנטרית האומרת שכל מה שלא קשור בי לא מעניין, חזרה למצב של תלות,  חוסר ידע (שהיה ואבד ) כל אלו אפיונים של ילדות מוקדמת, אבל גם של זקנה מאוחרת.

ואתה מנסה לשמח אותו, לספר לו על אנקדוטות קטנות, אופטימיות, והוא לא איתך. הוא שקוע בכאב, בדיכאון, באלמנות, בבדידות, במצוקה. 

ואתה לא יכול לעזור. לא באמת. 

ואתה גם לא משמעותי. לא באמת.