1966.
חונכים מבנה חדש בתל
אביב. סינרמה. בית קולנוע מיוחד. ענק, המון מקומות, הישיבה כמו תלויה באוויר,
והמסך ענק וקעור.
בת 11. מתרגשת מאד.
הולכת עם אמא ואבא לראות את הסרט שמוצג בסינרמה. שבעת פלאי תבל.
בעיני הנאיביות, שלא
ידעו אז אייפד, טאבלט, סלולרי, או משקפי תלת מימד, הסינרמה היתה פלא העולם השמיני.
הסרט משוטט בין מקומות מופלאים, וההרגשה כאילו את יושבת שם, באותו מקום. חווה
מקרוב. מושיטה יד וכמעט נוגעת. אני, שהיכרתי רק את תל אביב , שעדיין לא היתה עיר
העולם הגדול, נפעמת, מתרגשת, שמחה. בבתי הקולנוע שידענו אז היו כסאות עץ ישנים,
חורקים. השיקופית "גברת, היזהרי בקומך פן תיתפס שמלתך בכיסא".,
היתה מוצגת על המסך באופן קבוע. הסרט היה נפתח ביומן חדשות. והנה פה, אני מרגישה
את רוח הקדמה. כסאות מרופדים, עוצמת קול מהדהדת. התרגשות.
ואז מגיע לארץ הסרט
אקסודוס. ארי בן כנען, הסופרמן הישראלי, משיט את האקסודוס ועליה מעפילים, נלחם
בערבים, ובעצם קוראים לו פול ניומן. יפה. כל כך יפה עם עיניו הכחולות. פול ניומן,
ארי, היה הגיבור המיתולוגי שלי. ואני מתאהבת. רואה את הסרט שוב ושוב.
והנה, שני הקווים
המקבילים, הסינרמה וארי בן כנען, נפגשים. מעריב לנוער עושה הגרלה, ואני זוכה.
כרטיס לסרט אקסודוס, (שראיתי אותו כבר פעמים אין ספור), שיציג בסינרמה. אקסטזה
אדירה. לא יכולה להרדם בלילה.
שכנוע של ההורים שאני
מספיק גדולה ללכת לבד, ומגיעה לסינרמה בהתרגשות. ואז רואה שאני אכן זכיתי בכרטיס
אבל אני לא לבד. כמוני עוד מאות. מתרגשים וצובאים על הכניסה.
הפעם אני רואה את ארי
מקרוב, על מסך ענק וקעור, ממש לידי. שומעת אותו בווליום בלתי נתפס. כיף שלא ישוער.
אתמול התחילו בהריסת
הסינרמה. ידיעה פצפונת בחדשות שהתפוגגה מהר נוכח ארועי האולימפידה, מדלית הארד,
השמצות על הילרי קלינטון, ועדכון על מצב התביעה נגד ראש הממשלה. אני לא שמעתי את
כל אלה. אני עצרתי את המרוץ, וראיתי שוב את עיניו הכחולות של ארי בן כנען, מולי על
מסך קעור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה