יש אנשים שחולפים בחיינו לרגע, אבל משאירים אחריהם שובל של ביטחון והערכה שמלווה אותנו שנים. הבוקר, כשראיתי את מודעת האבל על פטירתו של פרופ' משה סלעי, הלב נחמץ. סלעי היה ענק בתחומו. מקים החטיבה האורתופדית באיכילוב, מנהל מוערך, איש אקדמיה שהעמיד דורות של רופאים מובילים. אבל עבורי, הוא היה קודם כל האיש שהיה שם ברגעים של חרדה גדולה.
הפעם הראשונה
שנפגשנו הייתה כשערן, בני הבכור, נפצע בצניחה במהלך השירות הצבאי. מאושפז במחלקה
האורתופדית בתל השומר. סלעי היה סגן מנהל המחלקה. הגענו אליו אחרי ניתוח ראשון,
רגע לפני המשך הדרך והשיקום. ערן בקושי הצליח לדרוך מרוב כאב, וסלעי, בחיוך הישיר
והמוכר שלו, זרק לו: "אתם הצנחנים מפונקים, אצלנו בגולני רצים גם עם רגל
מרוסקת". באותו רגע, בתוך הצחוק הקטן הזה, הבנתי שיש על מי לסמוך. הוא נתן
לנו את התחושה שאנחנו בידיים הכי טובות שיש.
שנים אחר כך,
כשהיה ברור שמשהו לא תקין ברגל של רמי, אחי לנשמה וחבר הנפש שלי, לא היה לי ספק
למי פונים. רופא המשפחה פטר את זה כהתכווצות שרירים, אבל סלעי היה זקוק למבט אחד
חטוף כדי להבין את חומרת המצב. הוא שלח אותו במהירות למחלקה האונקולוגית, ובזכות
האבחנה החדה שלו, רמי זכה בעוד מירווח נשימה לפני שנפטר. רמי תמיד נשאר אסיר תודה
לאיש הזה, שראה את מה שאחרים פספסו.
פרופ' סלעי, לא
הכרנו לעומק, אבל החותם שהשארת אצלי בנשמה הוא בלתי נמחה. היית רופא בחסד ומנטור
לרבים, אבל מעל הכל היית אדם שרואה אנשים. נוח על משכבך בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה