לידה. הפעם זה היה אחרת.

עברו 3 שבועות, ו- 3 ימים. ואני עדיין מעבירה בראש את החוויה, ומרגישה את פרפרי ההתרגשות בבטן כל פעם מחדש.

לידה.

אז כן. נכון. ילדתי שלוש פעמים. חוויה חזקה ומעוררת. בלי אפידורל. לא כי הייתי פריקית של לידות טבעיות, אלא כי זה מה שהיה. שעות של צירים, באולם של לא מעט נשים צועקות, נאנחות, ושותקות. כשההפרדה בין אחת לשניה היא מן רפפות של תריסון דקיק. לא, זה לא היה בשנות האדם הקדמון, אלא לפני 40, 38 ו-33 שנים. אז כן. חוויתי לידות במלוא עוצמתן. ועדיין, לא הייתי בלידה.

הפעם זה היה אחרת.

שמונה חודשים בהם אני מלווה בעיניים משתוממות, מתפעלות, סקרניות את בטנה המתעגלת של הילדה שלי. זו הקטנה מבין השלושה שיש לי. מסתכלת ולא מעכלת ששם, בבטן, יש יצור חי, תינוק קטן, שמחכה ליציאה החוצה.

לי החודשים של ההיריון שלה עברו בקלילות. לא היה לי חם, לא היה לי כבד, לא היה לי לא נוח. כן היה לי מוזר, תמוה, מופלא. איך יתכן, שהקטנה שלי מגדלת תינוק? לא ברור.

לא העזתי לשאול את השאלה. ידעתי שהתשובה תהיה שלילית. אני מאד נזהרת בפרטיותם של ילדי. אמא לא נדחפת, ומשתדלת גם להיות חמות לא נדחפת, וחותנת לא נדחפת.לא בטוח שמצליחה, אבל משתדלת.

אז שאלתי בזהירות, בווליום נמוך, בעדינות, בחשש. יש מצב? הייתי בטוחה ומוכנה לתשובה שלילית, שהיתה מתקבלת בכל הכבוד האפשרי.

כן, ברור, אם את רוצה, היא ענתה. וגרמה לי לפרץ דמעות שלאחרונה זולגות הרבה יותר מידי מהר.

לידה. הפעם אני חווה אותה ללא כאב, עם המון התרגשות, עם המון פליאה מהנס הגלוי שמול עיני, עם תחושה עילאית של בריאה.

חיכיתי לאמצע אוגוסט. ידעתי שמתחילתו של חודש אוגוסט, אני מסתובבת עם סלולרי בכיס. קשובה לכל צלצול או רטט, שאומר שזה הגיע.

וזו, בנונשלנטיות, מחזיקה את הגב התחתון, ומודיעה לי שהכאב מגיע כל ארבע-חמש דקות. אנחנו באמצע יולי. עוד לא בחודש תשיעי. אז אין מה ללכת לבית החולים. זה סתם. מיותר. אזעקת שווא. סרק.

ההצהרות הללו החזיקו כחצי שעה. כשהכאבים עברו לכל שלוש דקות, הגיע הזמן.

ואני בחדר היולדות. אין ספק שזה נראה אחרת. חדר פרטי, הכל בהישג יד, אני עדיין לא מבינה שזה חדר לידה.

ואז הגיע הזמן.

ואני חווה את התמונה המופלאה הזו. אין מילים. ראש קטן ופלומתי, והוא בחוץ. אני דומעת הרבה. זה שאיתה מתרגש. דומע גם.

תינוק. קטן, מתוק, תינוק.

לא ברור לי לגמרי אם אני מחייכת, בוכה, נושמת, עוצרת נשימה, מדברת, שותקת, רגליים רועדות, או הכל ביחד. ילדת אמרתי לה.. ילדה שלי.. ילדת..

פלא הבריאה.

אלוני שלנו. מזל טוב לך ולכולנו. קטן שלנו.

סבתא כבר מאוהבת.

הוא הלך לאיבוד.

היא כתבה  5 שורות בלבד. בפוסט קצר בפייסבוק. וצרפה תמונה.

בתמונה ילדון חמוד. דווקא מישיר מבט למצלמה. דווקא מבט תקשורתי לחלוטין.

ובפוסט כתוב רק-

תעזרו לי.

הוא הלך לאיבוד.

עכשיו. לפני עשר דקות נעלם.

הוא אוטיסט, לא מדבר.

לא יודעת מה לעשות.

חמש שורות קצרות. רובנו אפילו לא קוראים. מסתכלים בתמונה, שלא מעוררת שום צלצול מעיר, ועוברים הלאה. לפוסטים מאתגרים יותר. ביבי כן או לא. מה יהיה בבחירות. שוב ראו נחש בגינה ברמת השרון. העוגה הנהדרת שאפיתי בשבת. תסתכלו אנשים. תתפעלו. תריבו על פוליטיקה. תקטרו על ראש העיר, שלא יכול עליו, על הנחש.

חמש שורות קצרות. שמגלמות בתוכן את האימה, את הפניקה, את הרגשת סוף העולם, את הגהינום עלי אדמות, שחווה הורה לילד אוטיסט כשהילד נעלם לו מהעיניים. ילד שנעלם זו חוויה מצמררת לכל הורה. ילד אוטיסט, שמתקשה ביצירת קשר, בדיבור, שנעלם זו תחושת אבדון.

ואז כולם מתגייסים. הסביבה, השכנים, החברים, המשפחה, המשטרה, וסתם אנשים שנדבקים בתחושת הפחד.

ומחפשים. והילדון איננו.

ומקווים שהוא יתקל רק באנשים טובים. כאלה שאולי יבינו. שאולי ישדרו אמפטיה וקבלה, ושהוא לא ירגיש מאוים. ושהוא יסכים לגשת. שהוא לא יברח מהם. שהוא יהיה בסדר.

זר לא יבין זאת.

כך נראה לוע הר געש. כך נראה בולען.

הכל מתגמד.

יום השואה 2019. בשבילנו זה יום. בשבילה אלה החיים.

ושוב זה השבוע הזה.. שבו מתקרב היום הזה.. שבו מתקרבות השעות הללו.

אלה המחשבות האלה שבהן רצות התמונות הללו, ואז שומעים את הקולות האלה, ובעומק הקולות מרגישים בפחדים הללו..

זה השבוע שבו אני נזכרת בחלומות של אמא, שהיו מלווים בצעקות ובבכי בעוד אבא מנסה להרגיע, ואני עומדת חסרת אונים, שבו אני חושבת על הדרגשים האלה בהן היא, אחותה וסבתא שלי נצמדו האחת לשניה על מנת להתחמם, על מנת לשאוב חיות האחת מהשנייה, שבו אני מרגישה קוצר נשימה כשאני מנסה להבין מה היה, ולא מצליחה, מנסה להבין מה עבר, ולא מצליחה, ועדיין הלב דופק הרבה יותר מהר, והדמעות יורדות הרבה יותר בקלות.

ועכשיו- השפות מתערבבות אצלה, המשפטים חלקם רומנית, הונגרית, אנגלית, עברית, צרפתית. אבל אני מבינה. את המהות אני מבינה. תסגרי טוב את הדלת, היא אומרת לי. שימי כמה כסאות מאחורי הדלת, שהם לא יוכלו להיכנס, היא אומרת לי. ואני מנסה להרגיע ולא מצליחה.

מפחיד בחוץ, היא אומרת. אל תלכי היום לעבודה. לוקחים אנשים מהרחוב. ואני מנסה להסביר שזה היה מזמן, ולא מצליחה.

יש לך מזוודה בשבילי? היא שואלת, הפחד והאימה נשמעים בקולה.. צריכה מזוודה. בשביל לקחת לי כמה דברים. מעיל. שלא יהיה קר. ואני מנסה ללטף, ולא מצליחה.

דמנציה. מחלה איומה. מצב קשה לעיכול. הם חוזרים לזיכרונות ילדות אומר הפסיכוגריאטר. בסך הכל, לך קשה אבל היא מאושרת בזיכרונותיה על העבר המתוק.

אבל הוא לא מבין. זהו שלא. היא לא חוזרת לזיכרונות המתוקים של בית ילדותה, לריח האוכל ההונגרי, להוריה, לאחיה. הזיכרונות הללו עוברים מערכת מיסוך כבד. טמונים עמוק עמוק לא צפים. כאילו נמחקו כליל.

אבל זיכרונות אחרים, חשוכים הרבה יותר, מאיימים הרבה יותר, מציפים הרבה יותר, תופסים את המקום.

אז לא, היא לא מאושרת. היא פוחדת. היא אחוזת אימה. מכל דפיקה בדלת, מכל רעש בחוץ, מרגעי שקט מרגעי דומיה. אצלה הנאצים והגסטפו דופקים כל רגע בדלת. אוספים את היהודים ברחוב. צריך להתחבא. להיות בשקט.

 וזה עכשיו. אפריל 2019. אמא שלי.

כרונולוגית, זה היה מזמן.

בשבילה זה עכשיו. ברגע זה. זה קיים. וזה לא הולך לשום מקום.

בשבילנו זה יום השואה. בשבילה אלו החיים כולם.

שינויים

אז ככה,  הוא אמר, יש לי משהו לספר לכם.

יושב מולנו. הבן האהוב שלנו, וראיתי שהוא מתלבט איך להגיד.. בורר מילים בזהירות.

ואני הפולניה, ישר מריצה בראש מה כבר עשיתי לא בסדר, מה אמרתי שלא במקום, איך התנהגתי בלי ברקסים. מה זה כבר יכול להיות..

טוב.. אנחנו בדרכנו לעשות רילוקשיין, הוא אמר. בשקט.

בבום אחד הפסיקו לרוץ אצלי הסרטים. הסתכלתי עליו, ועל זה שאיתי, שגם הוא , ישב ושתק.

ואז הגיעו הפרטים. לא הרבה קלטתי. ארהב. עבודה. נוסעים. בקרוב.

דמעות. הן זלגו בעוד אני מתאמצת להיות עניינית ורלוונטית. לאן? מתי? לכמה? באמת?

אני אמא מפרגנת. בחיי.. אמא שרוצה רק טוב לילדיה. ואם המעבר טוב להם, אני רק שמחה. ואם הם יהיו מאושרים- אני רק מסופקת, ואם זה מה שהם רוצים- יש להם ממני ברכת הדרך.

במהלך הימים והשבועות שעברו מאז, אני חושבת הרבה, מגלגלת עם עצמי את העתיד לבוא, מנסה להבין שהעולם לא סובב סביבי בשום צורה.

הסבתאות יפה לי. החיבוק של שתי נכדותי ונכדי, מרפא אצלי כל מכאוב, כל מצוקה, כל עצב, כל דבר.

השיחות עם הגדולה הופכות ונעשות מרתקות יותר ויותר עם הגדילה שלה. "סבתא אני אוהבת אותך", אחד כזה, מחזיק אותי ימים...

אז צריך לשנות פאזה. סבתא בוידאו.

עדיין לא המציאו אופציה להעביר תחושה אמיתית של חיבוק בוידאו, תחושה של נשיקה בוידאו,

לעניות דעתי זו תהיה ההמצאה של המאה..

ובנתיים, הם נוסעים, הן נוסעות, היא נוסעת. זו שמחבקת בלי סוף.

ואני אסתדר. והכל יהיה בסדר. ולחיים יש דינמיקה משלהם. ורק שיהיה להם טוב.

קצת מחנק. לחלוחית כזו בעיניים. קוצר נשימה.

אהבה זה לדעת לשחרר אמר מישהו. אני עובדת על זה.

תנסו לקרא את הפוסט בפולנית. מצלצל טוב יותר.

חריפות הפפריקה, מעורבת עם מתיקות וחמיצות עוגת הז'רבו, על מצע של געגוע, מומס באהבה גדולה.

תמיד היית אישה גדולה. כזו שאפשר להניח עליה את הראש, לחבק, ולהרגיש בטוח. ששום דבר לא יקרה לך כל זמן שאתה אחוז בחיבוק שלה.

תמיד היית בשלנית. כזו שהניחוחות של האוכל ההונגרי, עטפו את כל מי שהתקרב למטבח שלך, שהחריפות של האוכל אצלך התערבבה עם המתיקות, הפפריקה, שלטה בתבשילים, הניחוח והחום שנדף מהסירים גרו את בלוטות הטעם, והעוגות שלך, אוח, העוגות שלך, המרקם של עוגות השמרים עדיין קיים אצלי, עדיין קיים.

תמיד היית מוקפת אנשים, חברים, אהובה כל כך על ידי כולם, דואגת לכולם, מפרגנת לכולם.

לא זכית לילדים משלך, והתייחסת אלי כאל הילדה שלך. ואני אימצתי אותך כאמא שנייה שלי. ראיתי אותך יום יום. הערצתי את היכולת שלך לשרוד את החיים בחיוך רחב, את הלב החם, הענק שלך, את הלשון המפולפלת של ההונגרית העסיסית...

לא היו לך חיים קלים. עברת את אימי אושוויץ, ושרדת, המצב הכלכלי לא היה מזהיר, ושרדת בחיוך רחב. גם הזקנה לא האירה לך פנים, את הראיה אבדת כמעט לחלוטין, גם את השמיעה, את היכולת ללכת גם. ובכל זאת תמיד אמרת- הכל טוב. שרק לא יהיה גרוע יותר.

אבל היה גרוע יותר, ועוד גרוע יותר. ואני התעקשתי לאפשר לך ללכת מאיתנו כשאת בבית שלך, במיטה שלך, ולא במסדרון מחלקה בבית החולים.

וכך היה.

ואת הלכת מאיתנו. בעודך ישנה. נשמת את נשימתך, ונדמת.

והיום לפני שנתיים, 20 בינואר 2017, הבאנו אותך למקום מנוחתך האחרונה.

ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.

בובו שלנו, דודתי האהובה.

לטרון. 45 שנים לקרב.

עוד יום, שבו מתאספים כולם. באתר יד לשריון בלטרון.

ליד קיר השמות הגדול קבוצת תגלית שרים- עוד אבינו חי..

ובני השישים פלוס מביטים וממשיכים הלאה. אזכרה ללוחמי גדוד 79. החווה הסינית.

כמו בכל שנה. מתאספים, מדברים, ומבינים שהקרב ההוא לא נגמר ולא ייגמר אף פעם.

ורשימת השמות ארוכה וכואבת כמו תמיד.

פחות מספרים קרבות הפעם. יותר פותחים את הנפש. מספרים על חוויות הקמ"ט, על התלבטויות של פיקוד שעדיין צעיר מנשוא, על שכול שלא נגמר אף פעם, על געגוע שלא יכול לבוא על ספוקו.
ובאולם הגדול, בין תפיחות על שכם חברים ותיקים, בין שיחות על מה שהיה, ומעט על מה שעכשיו, תלויים כמה מילים על הקיר. מילים שנכתבו על ידי בחור צעיר מאיתנו, צעיר מאד, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. והמילים הללו, שכתב נועם גולדמן ז"ל, מתאימות כל כך למה שהיה, למה שעכשיו, וגם למה שיהיה...
והנתינה. הנתינה שהיתה כל כך משמעותית בימים הבוערים של אוקטובר 73.

הרעש ששבר את השקט

השקט של יום כיפור היה כמעט רועש. מכוניות לא נוסעות. רדיו מוסיקה לא שומעים. שקט נקי כמעט.
וכך זה התגלגל שנה אחרי שנה. יום ללא מכוניות, ללא טלפונים, דומיה. והקולות היחידים היו קולות המתפללים, בבית הכנסת הסמוך.
עד לאותו יום. עד שהדממה הופרה.
הרעש שהותיר כוויה בדממה השלטת.
ואין יותר שקט. פתאום יש קולות בקשר, פתאום יש דופק גבוה, פתאום יש פחד חודר שריון.
והימים שאחרי, מאובקים בעשן הטנקים, בקולות הנפץ, בצעקות הכאב, בדמעות השכול.
והנאיביות נשברת, והנקיון והרוגע שבלב הופך לכאוס. והצבע הלבן הופך אדום.
וקולות מלחמה. וזעקות הפצועים. ורעש הגבורה. וסוף עידן התמימות.
ויום כיפור לא חוזר להיות מה שהיה.
ובמקום ללכת לבית הכנסת, זה שאיתי, הולך לפגוש את חבריו השוכנים מתחת לאבן.
במקום בו טמונים כולם. אלה שהיו שם, ולא יצאו משם.
ויום השקט והרוגע נהפך ליום בו בודקים באיטנטרנט אם אין חדשות כאלה. כדי שלא נופתע יותר.
ויום הכפרה כבר איננו יום של סליחות אלא כפרה על זחיחות, על שאננות, על שחצנות, על אדישות. 
יום של זיכרון. זיכרון הקרבות, זיכרון האימה, זיכרון של אלה שהיו, ואינם עוד.
והשקט הופך לרעש.