בואו נדבר על גיל. כי
מה זה גיל בסה"כ? מספר שמתקבל במשוואה פשוטה של חיסור. התאריך של היום, פחות התאריך
של אז.. כשנולדתי. ואז יוצא מספר כזה שלא קשור אלי בכלל, ואולי דוקא כן.
אז בסך הכל אני
מרוצה. לא הייתי חוזרת אחורה, וגם לא רצה קדימה. גיל כזה חצי עגול, די סבבה לי... אם
אתאמץ אוכל להסתדר איתו. ואולי לא?
"זה הזוי הגיל
שלי". זה משפט קלסי שבני גילי חוזרים עליו הרבה, ואני חוזרת עליו המון. כי מה זה הגיל הזה? זה גיל של סבתא. מה קשור אלי בכלל? אהה.
כן. אני סבתא. בהחלט.
"אני לא מרגישה
ככה, כמו בת.." עוד משפט שיוצא לי הרבה. ואז המראה נדחפת לי מול הפרצוף. אני כאן,
היא אומרת לי.. תסתכלי טוב טוב. והמראה, היא לא מזייפת כמו הרבה אחרים. פה ושם קמטים, המאבק
במשקל לא פשוט כמו פעם (זה לא אני, זה חילוף החומרים שלי, אני אומרת בעודי לועסת
את עוגת הגבינה/הפסטה/השניצלים..). הביקור החד חודשי במספרה לצבע (בסוף אני אחליט
להפסיק לצבוע דווקא לבן זה יפה.. לא? ככה אני אומרת כמעט כל חודש לשמעון ושאולי המדהימים. ממש..
ממש.. הרי אין מצב, אומרים שניהם בחיוך רחב). והארון, שיש בו המון גינסים, נעליים, צעיפים
ועגילים. פחות בגדים של סבתא. כי זו אני,
למרות תעודת הזהות.
ועוד משפטים שפתאום
מופיעים אצלי הרבה. כמו "העיקר הבריאות", "אם הבריאות טובה עם כל
השאר נסתדר", "שנהיה בריאים". לפני 20 שנה המילה בריאות בהחלט לא
כיכבה אצלי ככוכבת בלקסיקון הורבלי שלי, כמילה פופולרית שחוזרת בתדירות כל כך גבוהה כמו היום. והיום?
כשהמסביב מתחיל להתפורר, היום אני מבינה, שזה חשוב כל כך, מאד חשוב, הכי חשוב.
גם חשוב להעסיק את התאים
האפורים. ככה כתוב בכל מאמר שעוסק בגיל. מה אגיד? כשאצלי התאים האפורים בהיפריות
מתמדת, במירוץ חסר מנוחה כל הזמן, שאפילו כשאני מתיישבת בערב לבהות בטלוויזיה, התאים
ממשיכים להתרוצץ.. שאם היו מצמידים עמדת מקרופון נסתר היו שומעים אותם דנים
בפרוייקט הבא, בעשייה הבאה, בצריך, ברצוי, בכדאי, בלמה באיך ומתי. אצלי התאים לא
יתמעטו, אלא יום אחד פשוט יקרסו באפיסת כוחות. וירימו שלט של- לא יכולים יותר..
תנוחי..
כשהייתם קטנים. פתאום
יש את "כשהייתם קטנים" וזה מופנה לילדי, שהם עצמם כבר הורים. אני שומעת את עצמי, ולא מאמינה. הנה
אני מדברת כמו שאמא דיברה. מתרפקת קצת על העבר. נוסטלגית. אז כן.. גם נוסטלגיה זו
מחלת גיל. תשאלו מישהו בן 30 מה אומרת לו המילה נוסטלגיה.. רוב הסיכויים שהוא יצטט
משהו, ולא יספר על חוויות העבר שלו שהיו ואינם.
אז כנראה שהנה מצאתי,
פריק קונטרול שכמוני, משהו שאין לי שליטה עליו. משהו שמתקדם משנה לשנה אם ארצה ואם
לא. כנראה שבשנה הבאה יצא עוד פוסט עליו, ובשנה שאחרי עוד אחד.
ורק שנהיה בריאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה