ושוב אנחנו זוכרים
ושוב ישיבה של ביחד.
ומנסים לגעת. מנסים להרגיש
שומעים סיפורים,
מילים, מקשיבים לרגש. מקשיבים למעבר
שואלים שאלות
ועדיין זה בלתי
אפשרי.
למרות הרצון, למרות
הצורך, למרות הדבקות
שלא להרפות, לא
לשכוח, לא להניח.
ועדיין זה בלתי
אפשרי.
הם מספרים, חוזרים
שנים אחורה, חוזרים להיות צעירים שוב
ואנחנו מביטים בהם,
והשיבה נעלמת, והילד, הנער, יושבים אל מולנו
ועדיין זה בלתי
אפשרי.
וככה כל שנה, מתכנסים
בסלון. שרים קצת שירים, זולגת דמעה
וגם לעיתים מפספסים
נשימה, נאנחים אנחה, מתאמצים להבין
ועדיין זה בלתי
אפשרי.
כי איך ניתן להבין?
איך אפשר להרגיש?
איך אפשר לדעת באמת,
את עוצמת הפחד, האימה, הטרוף,
זה בלתי אפשרי
ורק כשאני מדמיינת,
את קייטי נכדתי, בת השמונה,
עומדת לבדה ברחוב, לא
אמא, אבא, או אדם מוכר
ורק כשאני חושבת על עצמי
בטור השמאלי,
וילדי או נכדי מופנים
עם הורי לימין, לאותה ארובה מעשנת
רק אז, הפעימות
מתגברות, הפחד עוטף, והשחור משתלט
ועדיין זה כמעט בלתי
אפשרי.
להבין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה