פעם, כשעוד היינו עושים סוציאליזציה כמו בני אדם, כלומר, עם קול, עיניים, הבעות פנים היית פוגש מישהו ברחוב, צועק לו "מה קורה אחי?" והוא היה עונה. אולי זורק לך "בסדר, יאללה נדבר", אולי ממלמל "אין לי כוח עכשיו", אולי סתם מנפנף. אבל הייתה תגובה. אפילו כשמישהו התחמק ממך, לפחות הוא התחמק ממך. זה היה הדדי, היה מגע, הייתה תקשורת.
היום? וואטסאפ. אתה יוזם שיחה. שולח הודעה. מקדיש מחשבה. אולי מוסיף גם אימוג'י שיהיה חביב.
נשלח. כחול נקרא. ואז? כלום. דממה. וואקום רגשי. אתה יושב מול המסך, staring into the void, וה-void שלא רק שמביט חזרה, הוא פשוט מתעלם.איך נהיה פתאום מקובל לא להגיב? מתי זה הפך לסטנדרט תקשורתי? יש אנשים שפיתחו תיאוריה שלמה סביב זה: "אני עונה כשיש לי פניות רגשית", או "אני לא חייב לענות מיד", או "זו לא חובה, זו שיחה". או "לא היה פה סימן שאלה, אז אין מה לענות". סליחה אם קראת את ההודעה שלי וזה לא טלמרקטינג, תתייחס אליי. אפילו "עזבי אותי באמאשך" זה אחלה מבחינתי. באמת. לפחות אני יודעת איפה אני עומדת.
וזה האבסורד הכי גדול: גם תגובה שלילית יותר מנחמת מהתעלמות. כתבת לי "לא מתאפשר", "אין לי זמן", או אפילו "אין לי כוח אליך כרגע" אחי, תודה! אני מרגישה חיה! אני בתוך מערכת היחסים הזו! אני אדם עם נוכחות, לא סתם בוט על mute.
אבל כשאין תגובה? כשאתה נהיה ההודעה ההיא שצצה מדי פעם למישהו בראש והוא אומר לעצמו "וואי שכחתי לענות לו... טוב נו, עכשיו זה כבר מביך"...
זאת ההרגשה הכי גרועה. כאילו אתה מדבר לעצמך. כאילו הפכת לתזכורת חיה שמישהו מחק מהמוח שלו. אתה כבר לא "שיחה" , אתה "אייטם פתוח" שאף אחד לא סוגר.
וכן, אני יודעת. גם אני לפעמים לא עונה. אבל זה לא אותו דבר! כשאני לא עונה במיידי, אני מקפידה לענות בהמשך. אפילו לייק קטן זו תגובה. שתי מילים, זה כבר ממש מרגש. לפעמים כל מה שאני צריכה זה סימן חיים קטן. אפילו טעות כתיב. רק משהו שיגיד לי שלא נעלמתי בחור השחור של ההתעלמות הדיגיטלית.
אז לסיכום, אם קיבלת ממני הודעה, תענה. מילה. אימוג'י. שלוש נקודות אפילו. תן סימן חיים. שלא אתחיל לשקול לשלוח לך זר פרחים ולרשום "יהי זכרו ברוך".
ומי שהגיע עד הסוף וקרא את כל זה, אין צורך בלייקים. זה היה פוסט פריקה. ניסיון להבין את מה שכנראה אני לא מסוגלת להבין. ואולי טוב שכך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה