יש תאריכים שהקלנדר לא יודע להכיל. שורה אחת קטנה עם מספרים שחורים על רקע לבן, אבל מאחוריה טמון תהום של זיכרון. מי שנולד אחר כך אולי רואה עוד יום רגיל, אבל מי שהיה שם, או חזר משם חצי אדם, יודע שזו לא עוד שבת.
ב־6 באוקטובר 1973 העולם שלנו התהפך. הצעקה הראשונה בקשר, הרעש של הסירנות, הטנקים שהעלו אבק מסמא בחולות. אלפי בחורים. מי שהיה שם, לא שכח ולא ישכח אף שנייה.
זה היום שבו השמש זרחה על חיילים שחשבו שזה יום מנוחה, יום הכיפורים, והיא שקעה על ארץ שנקרעה לשניים.
יש כאלה שנשארו בחולות סיני. שמם חרוט על אבן לבנה, בקיר בלתי נגמר בלטרון. מדי שנה משעינים עליו זרים, כאילו הזיכרון צריך חיזוק כדי לשרוד. אחרים חזרו. לא מעט מהם חזרו בגופם אבל הנשמה נשארה מאחור. בחולות, באבק. אלה חיים עם ריח של אבק שרוף מתחת לעור. עם צליל שרשראות הטנק שלא נעלם גם אחרי חמישים שנה.
יש להם מבט אחר. קצת שקוף, חוסר סבלנות לעולם שממשיך כאילו כלום. הם מתפקדים. עובדים. צוחקים לפעמים. אבל בלילות, כששקט מדי, השקט הזה הופך למוקש. הם לא "פוסט טראומטיים" כמו שכתוב בתיקים. כי אז, בימי 1973, לא הכירו את המונח פוסט טראומה. זו היתה בושה להגיד- אני לא בסדר. והם חיים בעדינות על התפר שבין זיכרון לשיגעון.
וככה נולדה שתיקה. שתיקה שהפכה לשפה. זו ירושה של פחד, של דריכות, של מבט קפוא על חוף רגוע מדי.
אף אחד לא באמת יודע איך נראית מלחמה מבפנים, חוץ ממי שהיה שם. לא הסרטים, לא טקסי יום הזיכרון, לא הדוקומנטריים עם פסי קול דרמטיים. מלחמה זו הפעם בה אתה חש ממש פחד. פחד למות.
זו היד שלא מפסיקה לרעוד גם כשהכול נגמר. זה הגוף של חבר שלא הספקת להחזיר הביתה. זה הריח. תמיד הריח.
ואז באים הימים האלה, כמו היום. ופתאום זה שוב שם. הפנים, הקולות, ההרגשה שזה היה אתמול.
וכשמדינה שלמה עומדת בצפירה, הם לא צריכים צפירה. הם שומעים אותה כל יום, בפנים.
כי מלחמה אולי נגמרת בנייר, אבל היא לא נגמרת בנפש.
6 באוקטובר זה לא רק תאריך. זו תזכורת. שיש דברים שלא באמת מסתיימים.
שאנחנו עדיין הולכים על החול הזה, עדיין סוחבים את מי שלא חזר,
ועדיין מנסים להאבק על חמצן. על שפיות.
בכל שנה מחדש, כשמגיע התאריך הזה, נדמה שהאור משתנה.
השמש זורחת באותה שעה, אבל אחרת.
כמו זיכרון שמסרב לדהות. ואולי זה מה שצריך שלא ידהה.
שנזכור לא רק את מי שנפל, אלא גם את מי שנשאר לעמוד, אבל לא חזר באמת.
הם שם. בחולות סיני. ובכל מקום שבו אדם מנסה לשרוד את מה שאי אפשר לשכוח.
ואז מגיע ה 7 באוקטובר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה