ימים קשים

למה את לא כותבת? הם אמרו לי...

תכתבי משהו על המצב, הם אמרו לי...

תכתבי על תחושת הפחד המחלחלת גם בהכי מצו'איסטים שטוענים שמרחב מוגן זה לא להם, שהם הרי עברו כבר מלחמות.

תכתבי על תחושת המועקה שמרגישים כשעוצרים את המכונית באמצע נתיבי אילון, מתכופפים ומנסים להיות הכי קטנים שאפשר.

תכתבי על הרצון הבלתי מתממש שלך לאסוף בזמנים קשים כאלה את כל מכריך, אוהביך, ילדיך, להחזיק אותם לידך, לחבק אותם לשמור עליהם, ואי אפשר.

תכתבי על תחושת האין אונים שלך כשאת יודעת שאימך בת התשעים בתל אביב הקרבית שומעת את האזעקות והבומים, אבל לא קמה מהכיסא כי קשה, וכי אם לא הרגו אותה באושוויץ זה לא יקרה פה, ואם יקרה, כדבריה, גם לא נורא.

תכתבי על תחושת האי וודאות שאת מרגישה כשביתך, שבן הזוג שלה מגוייס בדרום בצו 8, מסתובבת כאריה בסוגר ולא מוצאת מנוחה, ואת בדה-זא-וו חזק עם עצמך, לתקופה שהזוגי שלך היה במלחמה, ולא תיארת לעצמך שהילדה הקטנה שלך תהיה באותו מצב...

תכתבי על התחושה ההזויה שלך כשאת ניצבת במרחב המוגן עם המטופל הקטנטן שלא מבין למה הפסיקו את המשחק שלו, ועם אימו או אביו שרק רוצים לגונן בגופם על הילדון.

תכתבי על הרגשת הנמאס להקשיב לאלו המברברים עצמם לדעת בתקשורת, ולמרות זאת את יושבת שעות, מקשיבה ולא מקשיבה, בוהה וכבר לא רואה.

תכתבי על תחושת הגאווה שאת מרגישה כשאת מסתכלת על ההתגייסות של עם ישראל למען החיילים, למען המשפחות השכולות, למען תושבי הדרום.

תכתבי על תחושת העצב האינסופי, הכואב פיסית ממש , שאוחז בך ולא מרפה כשאת מסתכלת בתמונות ההרוגים, המחייכים, הצעירים כל כך, היפים כל כך.

תכתבי על תחושת היאוש שאת מרגישה נוכח העובדה שזה לא נגמר, נוכח ההבנה שזה יקרה שוב, ושוב, ושוב.

אז כתבתי.
גאה להיות ישראלית.