אז למה קלינאית תקשורת? (או זה היה לפני 36 שנים)

לא פעם אני יושבת בקליניקה, ומולי בנות מבולבלות מעט, מתלהבות הרבה, צעירות.

בנות של חברות, של שכנות, של מכרות. רוצות ללכת ללמוד בחוג להפרעות בתקשורת. (וכן, לא סתם הכתוב הוא בלשון נקבה. למרבית הצער לא נתקלתי בבחור שבא להתייעץ בנדון). אני מאד שמחה לשיחות מוטיבציה שכאלה.

ואז תמיד מגיעה השאלה- אז איך בעצם החלטת שאת רוצה להיות קלינאית תקשורת?

העיניים שלהן נוצצות, והבעת הפנים מעידה על כך שהן מוכנות לשמוע ממני סיפור מרתק על חזון, על מטרה נעלה לעזור לאנשים, על חלום ילדות להיות דמות מטפלת, על משאת נפש מגיל צעיר להמציא את הגלולה שתפתור את בעיות השפה הדיבור והתקשורת.

אני משתדלת שלא לאכזב. מספרת על תשוקה, יעוד וחזון.

ובעצם הסיפור הרבה יותר פשוט.

אחרי שרות צבאי ארוך, שכלל שרות קבע, מצאתי את עצמי יושבת עם חוברת האפשרויות השונות, והחוגים השונים באוניברסיטת תל אביב.

קלולס. תמימה, צעירה, שאין לה מושג מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. בתקופה ההיא גם ההורים לא היו מעורבים ומכירים על מנת לסייע.

דפדפתי וחיפשתי (כדרכי) אתגרים. מה נראה מעניין.

ואז רשמתי שתי עדיפויות מתוך השלוש שאני אמורה לרשום.

מהנדסת מכונות? נראה מאתגר. וכבר אני רואה את עצמי באולם תעשייתי, רועש, ומכונות עובדות. 

נרשם.

רפואה? נראה מאתגר. וכבר ראיתי עצמי בחלוק לבן, וסטטוסקופ על הצואר.

נרשם.

מה עוד? יש כאן משהו שנראה מעניין. החוג להפרעות בתקשורת.

תכלס, אין לי מושג מה זה.

אמא שלי, נזכרה שבת של חברה הונגריה שלה, למדה בחוג הזה. ביקשה טלפון והתקשרה לברר. אותה אחת היתה קצרה בדברים. הודיעה לאמא שהלימודים קשים. שאם אני מחפשת משהו קל, שאלך להיות פקידה. זה לא זה.

זהו המילים שלה, חתמו את ההתלבטות. החוג להפרעות בתקשורת בעדיפות ראשונה.

אז תודה לך שרה. שלא במתכוון גרמת לי לבחור ביעוד, שכיום אחרי 36 שנים, עדיין מספק לי התלהבות, יצירתיות, סיפוק, אתגר מנטלי ורגשי, ושמחה.

תודה לך שרה שבזכותך למדתי להכיר מאות ילדים, ועוד יותר הורים, היכרות אישית, לוחצת לפעמים, מרגשת הרבה ומתגמלת מאד .

בחירה מקרית? יש שיגידו שממש לא.