יום חמישי, 27 במרץ 2014

לו רק הייתי יודעת את זה בזמן האבחון...

לו רק הייתי יודעת בזמן האבחון-

שאוטיזם זה לא שקול לגזר דין מוות.

שהחיים כמו שהיכרתי אותם עד עכשיו הסתיימו.

שבית נקי ומסודר יש רק בסרטים ואצל אחרים.

שלמרות שאני צפונבונית מפונקת יש בי כוחות של לביאה.

שזוגיות חזקה תומכת יותר מכל דבר אחר.

ש"התפתחות נורמלית" הן מילים לא מובנות.

ש ASD , PDD,  לקות תקשורת, ועוד כהנה הם מכבסת מילים ל-אוטיזם.

שאיש מקצוע הוא לא אלוהים, לא תמיד צודק, לא תמיד יודע הכל.

שמותר לי שתהיה לי דעה משלי גם אם היא מנוגדת למסקנות וועדות החינוך השונות.

שההיכרות שלי עם הילד שלי היא הרלוונטית והאמינה ביותר.

שאין לילד שלי עורך דין אחר מלבדי.

שביממה יש הרבה יותר מ-24 שעות, מתוכם יש בממוצע 3-4 שעות שינה.

שצבע חום הוא לא רק צבע אדמה וצבע שוקולד.

שילד יכול להתקיים בהצלחה על מיגוון מאכלים שמתבסס על פסטה נטורל.

שמילה אחת כמו אמא, יכולה לסדר אותי לפחות לשבוע שלם של מוטיבציה.

שגם אם אני שמנה, בלי תסרוקת מוקפדת, לא מאופרת, אני אמא למופת.

שאחיות קטנות הן התרפיסטיות הטובות בעולם.

שמדינת רווחה, ושירותי קופת חולים הן מילים וירטואליות.

שבושה, אי נעימות,רחמים הן מילים שכדאי לארוז הרמטית ולאפסן בבוידם.

שהילד לא אוטיסט בגלל שאני אמא לא מספיק טובה.

שבכי תמרורים לא מקדם אותי לשום מקום, אבל משחרר אי אלו סתימות בצנרת.

שילד אוטיסט יכול להיות מאושר, חכם, ילד.

שאפשר להיות בו זמנית אומללה, מאושרת, כועסת, מאוכזבת, ואוהבת. כמה אוהבת.






יום רביעי, 5 במרץ 2014

גיל הזהב. האמנם?

זיקנה.
זיקנה היא דבר יחסי.
יש זיקנה כרונולוגית.
החל מגיל שישים נשים מקבלות הנחת גימלאי באוטובוס, הגוף הפיסי בגרף יורד, תדירות הצבע במספרה עולה, הזיכרון לא משהו, בלי משקפיים האותיות נראות כמו נמלים קטנות, וחלקי גוף שונים מגיבים לכח המשיכה ביתר שאת.
מאידך-
החיוך, האופטימיות, השמחה, ההרפתקנות, עדיין יכולים לפעם בגוף שבוגד בך, ולאזן לא מעט את השפעות השנים הפיסיות. לעיתים הלך הרוח, האופטימי והשמח, ממסך את השנים הכרונולוגיות, והקשיש (לפי ההגדרות היבשות) הוא עדיין צעיר לכל דבר ועניין.

אבל כשהגוף בוגד בך, הראש בוגד בך, העיניים כבר לא משהו, השמיעה גם לא, והרצון, כן הרצון לחיות נוטש, החיים מאבדים מקסמם. למרות שהגיל הוא זהב.
לחוות את הזקנה אצל אדם שאתה אוהב, לחוות את ההדרדרות המנטלית, את הדיכאון, את בגידת הגוף, מבלי שתוכל להושיט יד מסייעת, זה קשה מנשוא.

להבין שלזיקנה ולילדות המוקדמת יש קווים משיקים. חוסר היכולת להתמודד עם דחיית סיפוקים, ראיית העולם מנקודת מבט אגוצנטרית האומרת שכל מה שלא קשור בי לא מעניין, חזרה למצב של תלות,  חוסר ידע (שהיה ואבד ) כל אלו אפיונים של ילדות מוקדמת, אבל גם של זקנה מאוחרת.

ואתה מנסה לשמח אותו, לספר לו על אנקדוטות קטנות, אופטימיות, והוא לא איתך. הוא שקוע בכאב, בדיכאון, באלמנות, בבדידות, במצוקה. 
ואתה לא יכול לעזור. לא באמת. 
ואתה גם לא משמעותי. לא באמת.