סליחות מסוג אחר

כל שנה אני מבקשת סליחה. מחברים, ממכרים, ממטופלים על משפחותיהם, מכולם.

כי הרי בטוח שחטאתי, פשעתי, שכחתי, אמרתי, לא אמרתי, הגזמתי, פגעתי, כעסתי.

ובטוח שחלק היה בלי מודעות, בלי כוונה, בלי התייחסות, וחלקיק קטן, בחיי שקטנטן, היה טיפונת מודע, סיטואציה בה הברקס שלי באותו רגע לא היה מכוון, לא עבד בזמן, לא עצר את ההתנהגות, המילים, שפת הגוף. 

אבל השנה, דווקא השנה, חוזרים לי מראות אחרים. זיכרון אחר.

דווקא השנה אני זוכרת כל כך את השקט שהופר. את אותו יום כיפור, שבת,  בו שהיתי בבית, עם ה-פס מהצבא, מקורס המכיות שבו הייתי, יושבת בחדרי בבית הורי. יום שבת. היה שקט מוחלט. זמנים בהם מבלי להיות דתיים, לא הדלקנו רדיו ביום כיפור, בוודאי לא טלויזיה או סטרימר (מי ידע אז מה זה..), סלולרי לא היה, לא כלום. כולם ידעו לא להתקשר, לא להפריע את קדושת היום. יום כיפור היה משול לשקט מוחלט. לא כתבנו, לא ציירנו, רק קראנו. ספרים. לא טבלטים. ואני זוכרת, הייתי שקועה במעיין המתגבר. איין- ראנד.

ואז משהו הפר את השקט.

משהו מאד לא שגרתי. צלצול של טלפון.

אבא ענה. אמא ואני שנזעקנו להבין מי גס הרוח שמתקשר ביום כזה שקט, עמדנו והבטנו בו. הוא החליף בשקט כמה מילים עם מי שדיבר בצד השני. ואז הסתכל עלי ואמר- מדים. תעלי על מדים. את חוזרת לצבא. אני אקח אותך.

ובדרך לבסיס מכוניות. מי נסע אז ביום כיפור? הרבה מכוניות. נסעו בשקט מוחלט. וחיילים.. הרבה חיילים...והורים של חיילים, ליד ההגה, בפנים מודאגות, פנים של כאלה שכבר ידעו מלחמה מהי.

ואז, אז נפתחו שערי גהינום.

אז זו הסליחה שעולה לי היום. סליחה גדולה.

סליחה מאלפי לובשי המדים, שיצאו למלחמה ולא חזרו.

סליחה שלא השכלנו להתעורר אחרי המלחמה הקשה ההיא, ולבנות מדינה טובה יותר.

סליחה מהילדים של 73, שנאלצו גם הם לצאת למלחמות, להיפצע ולההרג.

סליחה גדולה.

שנה טובה.

עוד מעט.. עוד כמה שעות...

הפייסבוק מלא בשנות טובות. תפוחים, רימונים, דבש, שופרות.

קוראים ברכה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, וכולם נושאות מסר אחד אופטימי. שנה טובה.

אז גם אני. גם אני רוצה להגיד שנה טובה.

וכל שנה אני מוצאת את עצמי חושבת מה לאחל.

הפעם נעצרתי. לא מה לאחל, אלא למי לאחל. הפעם אני רוצה לנסות ולהבין למי אני מאחלת, למי אני מפרגנת, את מי אני מברכת.

אז הנה מתחילה..

אמא שלי, בת התשעים, שכבר לא זוכרת, לא יודעת, מבולבלת, חסרת אונים. לך אמא. שנה טובה.

לזה שאיתי. שלא מתעייף. שאפשר להישען עליו, לשתוק לידו, לכעוס לידו, לצחוק איתו. זה שאיתי. שנה טובה אהוב שלי.

ילדי כלותי ונכדתי המתוקה מדבש. אלה שכמו פזל מרכיבים את הלב שלי. הנשמה שלי. לכם. שנה נפלאה שתהיה לכם.

חברים. לא סתם אני מלקטת אותם בזהירות רבה. כל אחד מכם. אתם המשפחה המורחבת שאין לי. שנה טובה חברים שלי, אתם הכי אחי...

מטופלי. אלה שהתחילו עכשיו את יומם הראשון בגן, אלה שמבקרים בבית הספר, אלה המיוחדים כל כך, החשובים לי כל כך. והוריהם. הדואגים, המסורים, המשקיעים, שעושים לילות כימים על מנת ללמוד, להבין, להשקיע. שנה ברוכת התקדמות שתבוא עליכם.

חברי הפייסבוק שלי. שחלקם מוחשיים וחלקם וירטואלים. שחלקם חשופים, וחלקם שייכים לקבוצות סגורות, שבחלקם אני תומכת, וחלקם תומכים בי. שיודעים לפרגן במילה טובה, אבל גם להעיר ולהוכיח כשצריך. תתפלאו- אבל חברי הפייסבוק הם קהל חברים בעיני. ויש סיבה שהם מחוברים אלי, וכנראה שהקשר חשוב מכדי שיטשטש. שנה טובה.

שנה טובה מיוחדת להולכים על ארבע, ובמיוחד לאלה שנובחים. בגלגול אחר בטוח אהיה  פעילה בעמותת כלבים כזו או אחרת. אולי בפנסיה. לכם שמורה אצלי אהבה מיוחדת וברכה מיוחדת.

ולכל מי ששכחתי. יש וודאי הרבה כאלה. במהלך השנה אתה חושב עליהם לא מעט. אלה שמצפררים לך בכביש, אלה שלמשמע מעלליהם אתה מצקצק בלשון, אלה שמחפשים את הכסא, בכנסת, בממשלה, ונדבקים אליו, אלה שבחרו לגור על גבולותינו, דרום, צפון, וחייהם הרבה פחות רגועים משלי, אלה שברגעים אלו מזיעים בתוך מדיהם ובזכותם אנחנו מתקררים לנו במזגן.

כולם. כולם. שנה טובה בריאה ורגועה שתבוא עלינו.