את הספר
"אומנות השילוב" כתבתי כי הייתי צריכה לכתוב. כי הייתי חייבת לכתוב. כי
הבנתי עד כמה המושג שילוב מעורפל, לא מובן, לא מיושם, לא ברור.
הבנתי שיש צורך
בתמיכה. שצריך להבין מה זה שילוב ולמה לשלב לפני שבכלל ניגשים למלאכת השילוב.
וכתבתי. ואני
לתומי ראיתי את קהל היעד. הורים לילד משולב, הורים שמתלבטים לגבי שילוב, מורים
שמקבלים ילד לשילוב בכיתתם, אנשי טיפול, והורים שבכיתת ילדם לומד ילד משולב.
ואז הגיעה
מירי. חברה ותיקה, עם רקורד מכובד של קריאת ספרים מאחוריה. בניגוד אלי, שמצליחה
לסיים ספר רק אם הוא עניני, קליט, נגיש, ותופס אותי, מירי קוראת. והרבה.
כמובן
ש"אומנות השילוב" הגיע לידיה ולעיניה של מירי, שקראה אותו מהר.
גילוי נאות,
מירי לא חלק ממערכת החינוך, לא קשורה לעולם הטיפולי, לא חלק מקהל היעד האופייני.
אבל דוקא היא,
הצליחה לרגש אותי, ולגרום לי להפתעה מוחלטת. מירי קראה את הספר, ואז אמרה לי משהו
שלא חשבתי עליו.
בכיתת נכדי, יש
ילד משולב. כך היא אמרה. אני מתכננת להקריא לנכד שלי מהספר שלך. כך הוא יבין יותר,
יתחבר יותר, יקבל יותר, וידע. ידע מה עושים איך ולמה.
לזה לא חיכיתי,
אבל זה כל כך חשוב. שהמידע ויכולת הפתיחות הקבלה וההבנה האמיתית, מהראש אבל גם
מהלב, יתקשרו עם הילדים שיושבים עם הילד שלנו בכיתה, בגן, ביחד.
