שוב בדרך יום של שקט. של כבישים ללא מכוניות. כזה מן סוג של בידוד. אז אנחנו כבר יודעים מה לעשות. יושבים בבית, מטיילים קרוב. מן שעטנז כזה של יום של משפחתיות צרה וסגורה, בלי אורחים, בלי עבודה, בלי הרבה תנועה, ועם הרבה שקט. וכן, עם עצמנו. יום כיפור.
השקט הזה מביא לי לא
מעט מחשבות. על מה שהיה השנה, על מה שיהיה. על מה שרוצה על מה שיקרה. מחשבות שתכלס
מתאימות לראש השנה, אבל אז, בראש השנה, הייתי בפול טורים במטבח. בישולים, אפייה, שולחן
ערוך, אורחים. דווקא עכשיו, ביום כיפור, זו ההזדמנות להיות אני עם אני. לבד וגם ביחד.
פחות אוהבת רשתות
חברתיות שגורמות לי לגלוש לעבודת מחשב ביום כזה. פחות אוהבת סרטים וסדרות שאני
מכורה להם כל ערב, אחרי 2-3 דקות של צפייה בחדשות הישנות. כן אוהבת להיות איתי
ביום כיפור.
וסליחות. הרשתות
החברתיות מלאות בסליחות. סליחה מכם, סליחה מאיתנו, סליחה מכל מי שזז. אמר מישהו
חכם, הכי קל לבקש סליחה. הרבה יותר קשה להיות מסוגל לסלוח.
הפעם חושבת על
סליחות מהיעדים שהצבתי לי, אלה שהבטחתי להם להגיע השנה לנקודת סיום, ולא צלח.
ומוזר, בניגוד לתסכול של ההרגשה הזו בזמנים עברו, הפעם אני מרגישה בסדר עם זה. אם
לא היה אז יהיה בהמשך.
יש כמה כאלה
דומיננטיים.
סליחה מהספר שאני
כותבת, שלא התקדם יותר מהר. יש לי רעיונות, מחשבות, ניצוצות, בלי סוף. ועדיין כל
פעם שהתיישבתי לכתוב הטלפון צלצל, הסקייפ נדלק, מישהו רצה, מישהו הגיע. אז יש כבר
חצי כתוב. החצי הבא יכתב בהמשך. וזה בסדר.
סליחה גם מערוץ
הפודקאסט שנבנה ומתרוצץ אצלי בראש כבר תקופה. הסר דאגה מלבך ערוץ יקר. השנה אתה
תעלה לאוויר. בתקווה שאכן זה יהיה מוצלח.
סליחה מקבוצת
הפייסבוק להורים שרציתי לפתוח. לא קרה עדיין. יודעת שלזה צריך עוד שעות ביממה, עוד
ימים בשבוע. עדיין לא מצאתי איפה קונים כאלה. השנה אני בטוח אמצא את הכתובת,
וארכוש את המוצרים הלוהטים הללו.
סליחה מדולינגו.
הספרדית קוסמת לי, 2 קורסים בברליץ כבר מאחורי. בבית הנייר (פרקים חדשים.. רוצו
לראות) אני מבינה קצת. (למה לעזאזל הם מדברים כל כך מהר?) אני בטוחה שאצחצח מילים
ומשפטים בספרדית מדוברת בקלות. פעם. רק
שהשנה קצת זייפתי. למרות הפרצוף העצוב שדולינגו שיגר אלי במייל מידי פעם. אז דולינגו
יקירי, לא זנחתי אותך.. ניפגש השנה. מבטיחה.
סליחה מקורס הציור
שמדגדג לי באצבעות. בא לי.. ממש בא לי... כמו שאומרים נכדי המתוקים. בא לי אבל לא
התממש. יום אחד זה יקרה. משהו בי ישתנה. גם אם אגלה שאני כישלון מוחלט בציור, זה
שווה את הגילוי.
סליחה מהדפים,
הארגזים, התמונות, החומר המקצועי, כל אלה שמסודרים בקופסאות בחדר העבודה שלי
ומחכים בצייתנות שאתיישב למיין, לארגן, לסדר, לתייק, ולזרוק. גם לזרוק. בפנסיה.
נכון? אבל זו עדיין לא בתכנית כלל.
אם הייתי עושה רשימה
בשבילי של "צריך ל...", ועוד אחת של "רוצה ל..." אין לי מושג
איזו מהן היתה ארוכה יותר. מה שבטוח ששתיהן היו ארוכות באופן מרשים.
וכן, יש גם חלומות
שהשארתי מאחורי. כמו לחזור לפסנתר, לנגן חליל אירי, ללמוד כלבנות טיפולית, לחזור
למידה 40. ודווקא עם חלומות כאלה אני מרגישה שלווה מוזרה. ל-40 לא חזרתי, אבל 10
הקג שהשלתי סדרו לי את הנשימה בצורה מפתיעה. צלילי חליל אירי עדיין לא משייטים
בבית, אבל במקום זה הספוטיפיי ממלא את החלל בשירים שאני אוהבת, כלבנות טיפולית כבר
לא תהיה כנראה, אבל הנביחות של הכלבה שלי ממלאות את החסר.
אז סליחות – צ'ק.
תכניות חלומות יש והרבה.
וטוב שכך.
געגועים למישהו שאבד
לי לפני כשנה וחצי, קיימים, ובועטים. (לא פשוט למצוא חברות שכזו, ואני ברת מזל
שזכיתי).
תקוות להמשך יש המון.
יעדים? כוח לעשות, שימחה להמשיך, מרץ לתכנן, אהבה
לחלק, ועשייה. הרבה עשייה.
גמר חתימה טובה.
