אז מה אני בסך הכל רוצה?

תיאורית המיינד. היכולת לנסות ולהיכנס לנעלי האדם העומד מולך. האדם המנהל איתך אינטראקציה תקשורתית.

היכולת לעצור לרגע את המחשבות שלי, הרצונות שלי, התחושות שלי, ולפנות מקום לאחר. לשותף לשיח.

 אני יושבת מולכם. הורים. אתן צופים באינטראקציה שלי עם ילדכם. בעידודי, אתם מנסים להיות שותפים למשחק, למילים, לטיפול. והמחשבות מתרוצצות. סבתי היתה אומרת-

"רואים לכם על המצח מה אתם חושבים".

אז לכמה דקות אני עושה פסק זמן. מחליפה איתכם במקום. מנסה להציץ ולקרא על מה אתם חושבים, או- 

 מה אני מצפה מקלינאית התקשורת העובדת עם ילדי.

זה לא פשוט. אני  מגיע אליה עם הילד פעם בשבוע, אולי פעמיים. כבר עברנו  מערכת אבחונים מתישה, הרבה תקוות לחיים שהמציאות  ניפצה ברגע, הרבה תסכול. עצב. היא משחקת איתו. אני מסתכל. לפעמים מצטרף למשחק, אבל לא תמיד ברור לי מה הכוונה, מה המטרה. היא ממשיכה לשחק עם הילד ונותנת הכוונה. אני לפעמים מרגיש מיותר, מטופש קצת, תוהה מה אני עושה שם. ולא, הילד לא תמיד מתנהג לפי הציפיות שלי, וזה מביך . היא לא מתרגשת, ואני חונק את הדמעות. מה בסך הכל רוצים מהילד, שיוציא קולות, שיגיד מילים, שישחק ... למה זה כל כך קשה?

אני מגיע לקלינאית עם הרבה תקוות, לפעמים עם ציפיות ולפעמים בלב מרוקן ומבט כבוי.

מה אני מצפה ממנה? שתהיה סבלנית. לא רק לילד גם אלי. אני מבין לאט. קשה לי לשחק ב"נדמה לי". קשה לי לחזור להיות בן שלוש. אני גם לא ממש רוצה. אני כן רוצה שתבין שאני מאד מעוניין  לסייע, לא תמיד מסוגל, לא תמיד פנוי רגשית.

אני רוצה שתאמין ביכולת של הילד להצליח. שלא תיבהל מהקשיים שלו. שתשכיל לראות מאחורי חוסר ההיענות, הקשיים בדיבור ובהבנה, הנפנופים,  ההתנהגויות המוזרות והאקולליה, שהוא ילד חכם. מאד חכם. שתראה מה שאני רואה אצל הילד. תבונה ויכולת שאסורים כבויים וכבולים בשלשלאות האוטיזם, הדיספרקסיה, האפזיה. ושתצליח לגרום לילד להאמין ביכולותיו, למרות קשייו. שתאפשר לו ליהנות ולא רק להיאבק, שהאינטראקציה ביניהם תהיה מושתת על הנאה של שניהם.

שלא תוותר. אני יודע בתוך תוכי, שאם לא נוותר, הילד יראה מה שהוא יכול. רק שהדרך הרבה יותר קשה ומפותלת. שאם היא נסתה להקנות מיומנות כלשהיא ולא הצליחה, תנסה שוב בדרך אחרת ולא תגיד שהוא לא מסוגל.

שתגלה הבנה. לא רחמים. לא צריך ממבו ג'מבו פסיכולוגי. צריך שהיא תבין שאמנם הילד זקוק להורה במשרה מלאה, אבל כדי להגיע אליה, או למטפלים אחרים, צריך גם לשמור על מקום העבודה, ולנהל בית. אני מבין שהנוכחות של שני ההורים בפגישות חשובה, אבל אם אגיע אליה על חשבון עבודה, אני אקבל טופס טיולים, ואז אין משכורת, ואין חיים. אז אני וזוגתי חולקים בנטל. לא מרצון, אבל מכורח ומאילוצי היומיום.

שתהיה שם אם אנחנו מתפרקים מולה. שפשוט תהיה שם. אנחנו לא זקוקים למילים מנחמות. ההתפרקות קורית אחת לכמה זמן. גם הבכי שמגיע איתה. שתבין שזה בסדר. לא, אנחנו לא זקוקים לטיפול זוגי. תודה. אנחנו נופלים, ומתרוממים שוב. אין ברירה. החיים מכתיבים המשכיות.

שארגיש שהיא באמת יודעת, לומדת, מתפתחת מקצועית, ומאידך מסוגלת לשמור על דמות טיפולית שעדיין פתוחה לרעיונות חדשים. שלא תתנהל כ"אני ובלתי אין עוד". שתשכיל לשמור על צניעות, על נעימות, שלא נרגיש שעומד מולנו צוק גיברלטר שכולו אגו.

שתבין ותכיר בעובדה שלמרות שהיא למדה על קשיים ולקויות, הילד הזה הוא שלנו. עצמנו ובשרנו. אנחנו חיים אותו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אנחנו מכירים אותו הכי טוב. שתלמד מאיתנו את הילד, שתיתן לנו מקום כשותפים שווים בטיפול.

שנרגיש את התשוקה וההתלהבות שלה מהעבודה שבאמת יכולה להיות סיזיפית ומתישה. שתדביק גם אותנו, השפופים לפעמים, בהתלהבות של עשייה והתקדמות. זו בקשה גדולה, אבל שתשכיל להעניק גם לנו מוטיבציה ותקווה.

הילד צריך חיזוקים? גם אנחנו. שתגיד מילה טובה. שתביע הערכה להשתדלות שלנו, לניסיונות שלנו לקדם את הילד. כמו אצל הילד- שתחזק אותנו גם על ההשתדלות ולא רק על ההצלחות.

שתהיה אופטימית. פסימיות זה אנחנו. צריכים אותה אופטימית. כמו שנאמר- לאופטימי ולפסימי תוחלת חיים דומה. אבל האופטימי חי הרבה יותר טוב. שתשדר אופטימיות, ואנחנו ננסה להיצמד אליה.

אולי זו  ציפייה לא ראלית, אבל הייתי רוצה לראות את הילד רץ לחדר שלה בשמחה. נכון שהוא חייב טיפול, אבל אנחנו רוצים לדעת שהטיפול אינו עונש בשבילו.. שהוא אוהב את הטיפול ואת המטפלת.

שתהיה כנה איתנו, שתדע לשתף אותנו במה שהיא רואה. לחלק איתנו את ההתלבטויות שלה. תיתן לנו להרגיש חלק מהטיפול. אם היא חושבת שהילד אינו מסוגל להתקדם, אנחנו לא בהכרח רוצים לדעת. אבל כן רוצים להחליף מטפל לכזה שעדיין מאמין בילד.

אברא כדברא

החלפנו חזרה.

מבטיחה לנסות. מבטיחה להשתדל.

1000 כבאים לא יצליחו לכבות אותי

מטופל ה-1000.

סתם מספר. אפשר להגיע אליו בקלות רבה. להכפיל 500 ב-2. לחלק 4000 ב-4, לחבר 250 ו-750.

בקלות רבה.

מטופל ה- 1000 מוביל אחריו שיירה ארוכה של ילדים . של ילדות. לקויי שפה, לקויי דיבור, לקויי שמיעה, לקויי למידה, אוטיסטים. הרבה אוטיסטים.

מטופל ה-1000 מוביל אחריו שיירה ארוכה של הורים.

הורים מודאגים, עצובים, מקווים, סקפטים, כועסים, דואגים, פגועים, דומעים, מסורים, חלקם טרוטי עיניים, אוהבים. הרבה אוהבים.

מטופל ה-1000 מכיל קלינאית אחת. בהתחלה צעירה, מהוססת, מתנסה, לומדת, מתלהבת, אופטימית, ונכון לעכשיו כבר לא כל כך צעירה (כרונולוגית... בנפשה צעירה עדיין), כבר לא מהוססת, מנוסה, ועדיין לומדת, מתלהבת ואופטימית.

מטופל ה-1000, יושב על כסא קטן אדום, ליד שולחן קטן, ולידו זו שאמרה פעם שאין מצב שהיא תמשיך לשבת במהלך יום עבודה על כסאות קטנים גם כשיהיו לה נכדים. אז נכדה יש, והיא עדיין יושבת על הכסא הקטן, (כחול), ודוקא די נוח לה.

למטופל ה-1000 יש עיניים כחולות, חיוך ממזרי. הוא לא מדבר , הוא מתקשה בתקשורת. והוא לא יודע את המשמעות העמוקה של המספר 1000 שהוא נושא איתו עבור זו שיושבת מולו.

לדבר עם ילד אוטיסט, (או בעצם לדבר עם ילד).

הפוסט הזה נכתב בלשון נקבה. לא בטעות. לדאבוני רוב אנשי החינוך והטיפול שייכים למין הנשי. יחד עם זאת, ההתייחסות היא כמובן לגברים ונשים .

• כדאי שהילד יבחין בנוכחותך לפני שאת מדברת. ענייני אותו, סקרני אותו, היי בטוחה שהוא מודע לקיומך לפני שאת מנסה לנהל איתו תקשורת מילולית.
• אל תתילדי. ילדים מזהים זיוף מקילומטרים. גם אם הם אוטיסטים. הם לא זקוקים לכך שתדברי איתם בשפה תינוקית.
• דברי רק אם יש לך מה להגיד. איך קוראים לך ילד זו שאלה די מיותרת. גם באיזה צבע החולצה שלך. לעומת זאת – שלום, קוראים לי רונית, זה לגיטימי לחלוטין.
• אל תתחילי את השיחה בשאלה. אמרי משהו, ספרי משהו, הצהירי משהו.
• תני זמן לדבריך לחלחל. אל תסיקי מחוסר תגובה שיש חוסר הבנה. לפעמים יש הבנה אבל ההתגייסות לתשובה קשה מידי.
• אל תשאלי שאלות פתוחות. איך היה בגן, זו שאלה פתוחה ולא רלוונטית. במקרה הטוב תקבלי את התשובה "כיף". אבל- במה שיחקת בחצר- זו שאלה עם סיכוי טוב יותר בצידה לתשובה.
• אל תיקחי באופן אישי התייחסות ישירה מידי, אולי בוטה מידי אולי אמיתית מידי של הילד. ילדים אומרים את מה שהם מרגישים, רואים, חושבים. ילדים אוטיסטים חסרים לרוב את ההבנה מה אומרים מתי ולמי. גם בגיל בית הספר. היכולת למניפולציה ולשקרים לבנים היא שלנו המבוגרים.
• אל תדברי מעל לראש של הילד. את מדבר אליו, נסי לפגוש אותו בחלק מהדרך, התכופפי. שבי על כסא, כרעי על ברכיך.
• תני לילד את הכבוד המגיע לו. למרות היותו ילד, ואוטיסט, יש לו רגשות, מחשבות. התייחסי אליו כמו שהיית רוצה שהוא יתייחס אליך.
• אל תניחי הנחות, סביר להניח שתטעי. נסי להבין מי עומד מולך. אל תלבישי על הילד את ההתייחסות שלך לעולם. נסי לראות את הדברים מבעד לעיניים שלו. זה לא קל, אבל מי אמר שתקשורת קלה לביצוע?
• אל תיבהלי מקולות ותנועות של הילד. לרוב הקוליות הלא קשורה, והתנועות המוזרות או רוטיניות, אינן בגללך. הם מופיעים במצב של גרוי תחושתי סביבתי שמציף את הילד, או צורך בגרייה הנובע ממצב פיזיולוגי.
• אל תאלצי אותו ליצור איתך קשר עין. קשר עין עלול להיות מטלה הדורשת מיקוד ומאמץ. אם חשובה לך עצם התקשורת, וותרי על קשר עין במהלך כל האינטראקציה. הסתפקי בקשר עין לטווחים קצרים.
• אל תחבקי, תנשקי, תיגעי נגיעות מיותרות. כבדי את מרחב ההתנהלות של הילד. אל תידרכי לו ברגל גסה במרחב האישי שלו.
• אל תהיי מונוטונית . שני אינטונציה, עוצמת קול, הבעות פנים, תפקדי כמו שחקן עולה בהבימה.
• לעולם אל תדברי בנוכחות הילד על הילד. צאי מנקודת הנחה שהוא מבין הכל. גם אם הוא לא מבין.
• ואל תשכחי. הילד הוא ילד הוא ילד.

 תוכן  הפוסט הזה, מתבסס על שעות ארוכות, ימים, שבועות ושנים, בהם אני יושבת על כסא קטן, ומנהלת אינטראקציה עם הילדים היושבים מולי.   

למדתי ועדיין אני לומדת מה לא לעשות, ואיך להתנהל על מנת לקבל תוצאות מקוות של תקשורת אמיתית ומהנה גם לי וגם לילד מולי.

היום, אני מבינה, שהמורים הטובים ביותר שהיו ויש לי הם הילדים עצמם.

אז למה קלינאית תקשורת? (או זה היה לפני 36 שנים)

לא פעם אני יושבת בקליניקה, ומולי בנות מבולבלות מעט, מתלהבות הרבה, צעירות.

בנות של חברות, של שכנות, של מכרות. רוצות ללכת ללמוד בחוג להפרעות בתקשורת. (וכן, לא סתם הכתוב הוא בלשון נקבה. למרבית הצער לא נתקלתי בבחור שבא להתייעץ בנדון). אני מאד שמחה לשיחות מוטיבציה שכאלה.

ואז תמיד מגיעה השאלה- אז איך בעצם החלטת שאת רוצה להיות קלינאית תקשורת?

העיניים שלהן נוצצות, והבעת הפנים מעידה על כך שהן מוכנות לשמוע ממני סיפור מרתק על חזון, על מטרה נעלה לעזור לאנשים, על חלום ילדות להיות דמות מטפלת, על משאת נפש מגיל צעיר להמציא את הגלולה שתפתור את בעיות השפה הדיבור והתקשורת.

אני משתדלת שלא לאכזב. מספרת על תשוקה, יעוד וחזון.

ובעצם הסיפור הרבה יותר פשוט.

אחרי שרות צבאי ארוך, שכלל שרות קבע, מצאתי את עצמי יושבת עם חוברת האפשרויות השונות, והחוגים השונים באוניברסיטת תל אביב.

קלולס. תמימה, צעירה, שאין לה מושג מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. בתקופה ההיא גם ההורים לא היו מעורבים ומכירים על מנת לסייע.

דפדפתי וחיפשתי (כדרכי) אתגרים. מה נראה מעניין.

ואז רשמתי שתי עדיפויות מתוך השלוש שאני אמורה לרשום.

מהנדסת מכונות? נראה מאתגר. וכבר אני רואה את עצמי באולם תעשייתי, רועש, ומכונות עובדות. 

נרשם.

רפואה? נראה מאתגר. וכבר ראיתי עצמי בחלוק לבן, וסטטוסקופ על הצואר.

נרשם.

מה עוד? יש כאן משהו שנראה מעניין. החוג להפרעות בתקשורת.

תכלס, אין לי מושג מה זה.

אמא שלי, נזכרה שבת של חברה הונגריה שלה, למדה בחוג הזה. ביקשה טלפון והתקשרה לברר. אותה אחת היתה קצרה בדברים. הודיעה לאמא שהלימודים קשים. שאם אני מחפשת משהו קל, שאלך להיות פקידה. זה לא זה.

זהו המילים שלה, חתמו את ההתלבטות. החוג להפרעות בתקשורת בעדיפות ראשונה.

אז תודה לך שרה. שלא במתכוון גרמת לי לבחור ביעוד, שכיום אחרי 36 שנים, עדיין מספק לי התלהבות, יצירתיות, סיפוק, אתגר מנטלי ורגשי, ושמחה.

תודה לך שרה שבזכותך למדתי להכיר מאות ילדים, ועוד יותר הורים, היכרות אישית, לוחצת לפעמים, מרגשת הרבה ומתגמלת מאד .

בחירה מקרית? יש שיגידו שממש לא.

אמרו לך שאת מקבלת השנה ילד אוטיסט לכיתה.

מורה יקרה שלי

אמרו לך שאת מקבלת השנה ילד אוטיסט לכיתה. אני בטוח שדי נבהלת. אולי ניסית להגיד שאין לך ניסיון בשילוב. אולי אמרת שאת חייבת עזרה. אולי שאלת למה הילד לא בכיתת אוטיסטים, ואולי אפילו אמרת שזה אתגר בשבילך, ואת מוכנה לנסות.

יש מצב שחזרת הביתה ונכנסת לגוגל לקרא קצת על אוטיסטים. יש מצב שהתייעצת עם חברה שאמרה לך לא להתקרב, לא להסכים. יש מצב שהזוגי שלך בבית שאל אם המשכורת תיגדל ביחס ישיר למאמצים שאת תשקיעי, יש מצב שההיסוסים, הלבטים ותחושת החרטה על שהסכמת הציפו אותך.

אמרו לך לא לדאוג. שהילד בתפקוד גבוה. מאד נבון, ויש לו סייעת אישית, וגם מדריכה שתלמד אותך מה לעשות. שיהיה בסדר.

ואז אני הגעתי.

לא רואים עלי שאני אוטיסט. נכון?

אין לי נפנופי ידיים עליהם קראת בגוגל. גם לא תנועות גוף מוזרות.

ובסך הכל אני נראה די נחמד.

ואז נרגעת. הבנת שאני כאחד הילדים בכיתה. שזה לא יהיה קשה כמו שפחדת.

ולא כך הוא.

אז עשיתי רשימה של מצבים שעשויים לקרות, ומה אני ממליץ שתעשי בהם. אני חושב שאת יכולה לעזור לי ואני יכול לעזור לך.  

• לפעמים אני אהיה מאד שקט. שקוע בעצמי. זה בסדר. רק בבקשה תאפשרי לי את זה. לעיתים אני חייב להתנתק מהסביבה על מנת למלא את המצברים באנרגיות שיאפשרו לי שוב להתמודד עם המסביב.
• לפעמים אהיה מאד רעשני. אשמיע קולות, אולי אפילו אצעק. אל תכעסי, זה לא יעזור. זה רק יכניס אותי ללחץ עוד יותר. אפשרי לי לצאת מהכיתה. שני סיבובי ריצה, או חדר שקט בהחלט יעזרו לי לאזן את המצב.
• לפעמים אני לא אסתכל בך כשאת מדברת. אל תגידי לי להסתכל עליך. אם אתרכז בקשר עין איתך אהיה מרוכז בגלגלי האישונים שלך, בצבע שלהם, ובצבע האיפור שהשתמשת בו הבוקר. לא אוכל להיות מרוכז גם במה שאת אומרת.
• לפעמים לא אבין את המדובר גם אם אני בהחלט מבין את המילים. המשמעויות המתחבאות בתוך האינטונציה שלך, משום מה לא תמיד מגיעות אלי. תסבירי לי שוב במילים הגיוניות, ואל תניחי שהבנתי, ושאני פשוט לא יודע או לא רוצה. אל תהיי איתי צינית. אני לא תמיד מבין מה מתחבא מאחורי המילים.
• אל תתפלאי שלא הבנתי שאת כועסת, רק משפת הגוף שלך, או מהבעת הפנים. אני זקוק למילים. שפה לא מילולית היא שפה נוספת עבורי, שבה אני לא בדיוק שולט.
• אם לא הבנתי אל תחזרי שוב על דבריך בצורה מדוייקת. זה לא יעזור. אם לא הבנתי אין סיכוי שאבין רק בגלל שאת חוזרת בשנית על המשפט. נסי לנסח את הדברים אחרת.
• נכון, נכנסתי לסטרס כי פתאום נכנסה לכיתה דמות לא מוכרת. אם את לא מגיעה, ויש מורה מחליפה אנא דאגי שהמידע הזה יוסבר לי מראש. אני לא אוהב הפתעות, הן מפחידות אותי ומערערות את העולם שלי.
• אנא היי בשבילי מליץ יושר. הסבירי לילדים שלמרות האוטיזם אני חכם, אני מבין, אני יכול. רק קצת אחרת מהם. אל תתנהגו בי בפטרונות. תנו לי את ההתייחסות המכבדת שאתם רוצים שאתן לכם.
• דאגי בשבילי לעזרים ויזואלים. תמונות, לוח, המחשה עוזרת לי להפיק מהמילים, ומהתכנים, מידע רלוונטי.
• לא, אני לא אוהב רעשים חזקים, לא אוהב זמזומי פלורוסנט. תחסכי ממני התנסויות חושיות מציפות. ולא, אני לא אתרגל עם הזמן. המערכת החושית שלי מגיבה לבד, ללא שליטה רצונית. במשך הזמן תביני מה מפריע לי. תהיי ערה לזה ואל תתעלמי.
• לא תמיד כשדחפתי מישהו התכוונתי להכאיב לו. לפעמים ניסיתי למנוע מעצמי כאב, ולעיתים לא הצלחתי לאזן את המגע כך שזו תהיה נגיעה, ואז יצאה דחיפה. אל תכעסי עלי מבלי להבין למה זה קרה, ומה זה אומר.
• הבנתי את החומר הנלמד. שיננתי אותו למבחן לבד או עם עזרה. נכשלתי במבחן. נסי להבין למה. לפעמים פרוק השאלה הגדולה לארבע שאלות קטנות יצילו את המצב.
• ונקודה חשובה ומשמעותית. אל תשכחי שיש דמויות שעומדות מאחורי, לפני ולצידי. אלו שמכירים אותי הכי טוב. אלו שיכולים לתת יד במלאכה ורוצים לסייע. אלו שרק מחכים לשמוע ממך איך הולך, מה קורה, מה היה, ואולי גם מה יהיה. אלו שישמחו שתשתפי אותם בלבטים, כי הם, ורק הם יכולים להאיר ולהסביר אותי, את ההתנהגות שלי, את מה שמפרק אותי, ואת מה שיכול לתמוך ולעזור לי. אלה שמשתוקקים לכך שתשאירי אותם בתמונה, שלא תמדרי אותם מהקורה בתחומי בית הספר, שתאפשרי להם לקחת חלק. והאמיני לי. אם תשכילי ללמוד מהם עלי, ההתנהלות שלך וגם שלי תהיה טובה יותר, רלוונטית יותר, מאפשרת יותר. אז אנא, קבלי את הורי כחלק מהמערך התורם בעבודת השילוב.

למדי אותי, הכירי אותי. אל תרחמי עלי. אל תוותרי לי. תאתגרי אותי בתבונה.

אני מבטיח לך שאת התלמיד שקבלת הפעם לכיתה לא תשכחי. אני משוכנע שהסיפוק שיגיע בעקבות השילוב שלי בכיתה יאיר לך פעם נוספת את הסיבה שבעקבותיה החלטת לפנות למקצוע ההוראה.

בהצלחה לך ולי.

ד"ר רונית ולגרין.

ותשליך במצולות ים כל חטאתם

 נסיעה ברחוב אבן גבירול. מתל אביב הביתה, לרמת השרון. משמאל, בכיכר רבין, הצטופפות אנשים ליד הבריכה בכיכר. מעל גשר ההלכה, הצטופפות אנשים על הגשר. המשותף? המים בבריכה, והמעט מים בנתיב באיילון. אנשים חבושים בכיפות. תשליך. מנהג יהודי הכולל תפילה ליד מקור מים, בקשה להשלכת העבירות שנעשו במהלך השנה אל מצולות הים, לפי הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" 

אז אם ככה, גם אני רוצה. הזמן מתאים- ראש השנה. אבל שלא כמנהג יהודות ספרד או אשכנז, אני אעשה תשליך על צג המחשב, זה שסובל הכל.

ואם ככה- זהו התשליך שלי. ולא לטעות. זו לא בקשת סליחה אלא השתחררות מיסורי מצפון עצמיים, שאוכלים כל חלקה טובה בנשמה.

 אז קדימה.

משליכה מעלי את יסורי המצפון לעובדה שלא הייתי סוציאלית מספיק, ונחמדה רק לאלה המשדרים אמינות, בלי רוע, בלי צביעות, בלי פסדות נובורישיות.

משליכה מעלי את יסורי המצפון לנטייה להגיד הכל, פתוח, בלי ברקסים, לפעמים בלי תיאוריית המיינד, בלי לחשוב על מקומו של האחר.

משליכה מעלי את ייסורי המצפון להיותי פולניה לפעמים. זו אני. אז מה...

משליכה מעלי את ייסורי המצפון שלא אכלתי בריא, שהעליתי בשניות את כל המסה שהורדתי ביסורים רבים. לפחות אכלתי ונהניתי. והנה אני עובדת על זה שוב.. וכן, זה יעלה בחזרה וחוזר חלילה. איך שגלגל מסתובב.

משליכה מעלי את ייסורי המצפון לזה שהייתי לעיתים בת זוג לא מספיק טובה, אמא לא מספיק טובה, בת לא מספיק טובה, חמות לא מספיק טובה. אני יודעת שהשתדלתי. לא תמיד זה הצליח. לפעמים זה נכשל כישלון חרוץ. אני מבטיחה להמשיך להשתדל.

משליכה מעלי את ייסורי המצפון על זה שלא המשכתי בהתמדה בשיעורי האילוף שלך, באנג'י, וכיוון שאת כלבונת בולי קטנה, את נותנת לי להבין יום יום מי הבוס. אז נכון באנג'י שאני מאבדת סבלנות לפעמים, אבל תכלס, אוהבת אותך גם כשאת נובחת בלי סוף.

משליכה מעלי את ייסורי המצפון שלא קיימתי את ההבטחות שהבטחתי לעצמי. הבית עדיין לא מתוקתק, חדר העבודה מבולגן, ורק הקליניקה מסודרת ומאורגנת למשעי. השנה בטוח אספיק יותר.

משליכה מעצמי את ייסורי המצפון על זה שאני לא צועדת, לא רצה מרתון, לא מרימה משקולות בחדר כושר, למרות שהיה ברור לי שהשנה זה יקרה. אפילו בחוג ההתעמלות המשובח שאליו אני רשומה, אני מבריזה מפעם לפעם.

משליכה מעלי את ייסורי המצפון על כך שאני לא תמיד מחוייכת, לא תמיד מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה, לפעמים שוקעת בקשה ובמדכדך. כועסת על עצמי. רוצה להצליח יותר בשנה הנוכחית.

זהו.

מנהג משובח התשליך הזה.

אבל למה אני לא מרגישה נקיה יותר? למה אני לא מרגישה שיש יותר מקום בנשמה? יותר אור?

האם זה רק בגלל שהשלכתי על הכתב? ולא במקור מים?

לא ברור. 

מה שברור הוא שאותם ייסורי מצפון יחגגו שוב אצלי, אולי גם אצלכם בשנה הבאה.

שנהיה בריאים.

ימים קשים

למה את לא כותבת? הם אמרו לי...

תכתבי משהו על המצב, הם אמרו לי...

תכתבי על תחושת הפחד המחלחלת גם בהכי מצו'איסטים שטוענים שמרחב מוגן זה לא להם, שהם הרי עברו כבר מלחמות.

תכתבי על תחושת המועקה שמרגישים כשעוצרים את המכונית באמצע נתיבי אילון, מתכופפים ומנסים להיות הכי קטנים שאפשר.

תכתבי על הרצון הבלתי מתממש שלך לאסוף בזמנים קשים כאלה את כל מכריך, אוהביך, ילדיך, להחזיק אותם לידך, לחבק אותם לשמור עליהם, ואי אפשר.

תכתבי על תחושת האין אונים שלך כשאת יודעת שאימך בת התשעים בתל אביב הקרבית שומעת את האזעקות והבומים, אבל לא קמה מהכיסא כי קשה, וכי אם לא הרגו אותה באושוויץ זה לא יקרה פה, ואם יקרה, כדבריה, גם לא נורא.

תכתבי על תחושת האי וודאות שאת מרגישה כשביתך, שבן הזוג שלה מגוייס בדרום בצו 8, מסתובבת כאריה בסוגר ולא מוצאת מנוחה, ואת בדה-זא-וו חזק עם עצמך, לתקופה שהזוגי שלך היה במלחמה, ולא תיארת לעצמך שהילדה הקטנה שלך תהיה באותו מצב...

תכתבי על התחושה ההזויה שלך כשאת ניצבת במרחב המוגן עם המטופל הקטנטן שלא מבין למה הפסיקו את המשחק שלו, ועם אימו או אביו שרק רוצים לגונן בגופם על הילדון.

תכתבי על הרגשת הנמאס להקשיב לאלו המברברים עצמם לדעת בתקשורת, ולמרות זאת את יושבת שעות, מקשיבה ולא מקשיבה, בוהה וכבר לא רואה.

תכתבי על תחושת הגאווה שאת מרגישה כשאת מסתכלת על ההתגייסות של עם ישראל למען החיילים, למען המשפחות השכולות, למען תושבי הדרום.

תכתבי על תחושת העצב האינסופי, הכואב פיסית ממש , שאוחז בך ולא מרפה כשאת מסתכלת בתמונות ההרוגים, המחייכים, הצעירים כל כך, היפים כל כך.

תכתבי על תחושת היאוש שאת מרגישה נוכח העובדה שזה לא נגמר, נוכח ההבנה שזה יקרה שוב, ושוב, ושוב.

אז כתבתי.
גאה להיות ישראלית.

בדק בית.

סוג של רשימת מלאי, או בדיקת מלאי.

לכל אחד יכולות וקשיים. לפעמים הקשיים מהווים אבנים קטנות שנכנסות בין הגלגלים, וגורמות לך להרגיש סוג של בעיה מול כל המוכשרים מסביב.

אחת לכמה זמן צריך לעשות בדק בית. אם נתייחס לטיפול גשטאלטי, הרי אחת לכמה זמן צריך לעצור, כאן ועכשיו, ולהציף למודעות את התכנים שאתה לרוב שומר מכל משמר בלא מודע. רק ככה תדע להתמודד.

אז כמה מהם עלו כאן על הדף. אז מה יש לנו כאן?

מניפולציות. שונאת מניפולציות. לא טובה במניפולציות. היום יום מלא בהן. אם אתם רוצים משהו - תגידו. אם אתם כועסים- תגידו. אם אתם נעלבים - תגידו. אם לא מתאים לכם- תגידו. ככה אני מתנהלת, וכנראה שההתנהלות הזו לא מובנת מאליה לאחרים. לא יכולה לשמור בבטן- ולחייך יפה. מאידך לא יכולה לראות אותכם מחייכים- ולהרגיש ולדעת שזה ממש לא אמיתי. בחיי היום יום אתה נפגש עם אנשים רבים. כמה קל לי להתנהל מול אלה הישירים והכנים. גם אם לפעמים זה כואב לשמוע. כנראה לא סתם בחרתי לעבוד עם ילדים, ויותר מכך- עם ילדים על הרצף האוטיסטי.

זמנים. אמרנו בשעה ארבע. אני אגיע לפחות עשר דקות קודם. לרוב עוד לפני. מבחינתי- קבענו ארבע- התחלנו ארבע. אתם מגיעים בנונשלנטיות בארבע וחצי, ללא הודעה מראש, בלי צורך להתנצל, הדלת סגורה. אני כבר לא כאן. קבעתם איתי ונתתם לי לשבת ולחכות למשיח? לא מגיעה שוב. לפעמים מנסה בכוח לאחר לפגישות שברור לי מראש שלא תתחלנה בזמן. עד היום לא נרשמה הצלחה.

קניות. אני אוהבת קניות. לא שופהוליק, אבל אוהבת. צריכה חולצה לבנה. הולכת לקנות. אין לכם בלבן. אל תגידו לי שורוד זה הלבן החדש. אין לכם את המידה שלי? אל תגידו לי שמידה ארבעים יושבת עלי יופי כשאני לובשת מידה 44. ובכלל, יותר עדיף שתתנו לי להסתכל לבד בלי ליווי צמוד. ככה הסיכוי שאמצא משהו לקנות גדול הרבה יותר.

נשים. אתן נראות מעולה. גוף של בנות עשרים. בעצם גם כשהייתי בת עשרים לא נראיתי ככה. תגידו שאתן שומרות משקל, שאתן מתנזרות מסוכרים ופחמימות, שאתן אוכלות רק חסה. אל תגידו לי שאתן בעצם אוכלות ה מ ו ן, ואין לכן מושג איך קורה שאתן כאלה רזות.

בתכלס- אתן מנקרות שני פירורים, מנגבות את הפה באנחה, ואומרות "או..אני מלאה"...

כביש. תל אביב. פקקים. בלגן. קללות מכל הכיוונים. תנועות מגונות. תוקפנות. צפירות. ואתם אומרים לי - תסעי, תחתכי אותו, תעקפי, את בתל אביב לא בשוויץ. ואני דוקא לא. שיעקוף. לא רוצה להיכנס למלחמת העולם על הכביש. מרגישה לא שייכת. מתעצבנת- כן. תוקפת בעזרת האוטו- לא.

ניווטים. מה זה בכלל? תגידו לי להגיע לרחוב מסויים ברמת גן? רוב הסיכוי שאגיע לאריאל. תגידו לי לעלות על כביש 443, מבחינתי דיברתם אלי בסינית לפחות. זה שהצלחתי להגיע ליעד- בהחלט לא אומר שאני יודעת איך לחזור ממנו. אמרה לי פעם אישה יקרה לליבי- כששואלים אותי לאן אני נוסעת, אני תמיד אומרת- אני נוסעת צפונה. זה לפחות נשמע אינטליגנטי. באמת- אני מתברברת כרונית.

זיכרון חלש או עוורון פנים. יש הזוכרים אנשים שפגשו לפני שלושים שנה. אני סובלת (כן..זו בדיוק המילה) מעוורון פנים. לא זוכרת פנים, פרטים בפנים. מסוגלת לדבר עם אדם ואחרי מספר דקות לא אדע אם הוא הרכיב משקפיים. קצת מוזרה העובדה שאני מאד מקשיבה לאדם שאני מדברת איתו. מאד ערה לשפת הגוף, ג'סטות, למה שקורה איתו מעבר למילים, בתוך תוכו. קולטת גם בלי מילים. אבל מראה פיזי- נשמט ממני במהירות. מבקשת סליחה מכל מי שהיה בטוח שהעובדה שלא זיהיתי אותו נובעת מריחוק . לא כך הוא. סוג של נכות העניין הזה.

שתלטנות. לא לוקחת בכוח. תמיד מבררת האם זה נכון, האם זה רלוונטי, האם זה צודק, האם זה מתאים. עובדת לפי הכללים. אז למה בשפה שלכם קוראים לזה פריירית?

ספירת מלאי. יש עוד. זה להפעם.

מה אמא לילד אוטיסט לא תגיד לך...

את מורה מסורה, את קלינאית תקשורת מדהימה, את פסיכולוגית מכילה ואמפטית

ועדיין...

היא לא תגיד לך. המילים על קצה הלשון, אבל הברקס עובד. ואת זה היא לא תגיד לך.

רק מי שיכול לקרא בעיניים, לקלוט רחשי לב, להקשיב מעבר למילים, שומע את הדברים.

מה אמא לילד אוטיסט אף פעם לא תגיד לך-

מה אם הוא לא ידבר אף פעם?

את מאד מתלהבת, אבל אני לא רואה שום התקדמות...

מאיפה זה נפל עלינו בכלל? יש מצב שגם אני אוטיסטית?

אני יודעת שאני צריכה להשקיע בו. אבל מה עושים עם ייסורי מצפון על חוסר התייחסות לאחיו?

מה אם נאלץ להוציא את הילד מהבית?

אני חרדה וכואבת לנטל שיפול על אחיו או אחותו לכשיגדלו...

מה יקרה אחרי ששנינו, הוריו, כבר לא נהיה לצידו?

אני לא בטוחה שהוא ער לקיומי.

מילה בחודש. את לא יכולה לעשות משהו שההתקדמות תהיה יותר מהירה?

לא מוכנה להתעמת איתו. אני יודעת שאני צריכה לשים גבולות, להיות החלטית/עקבית/חד משמעית. האמת- אני עובדת על שקט תעשייתי. אם הוא שקט מול הטלויזיה אני נמנעת מלהפריע ולהפסיק את השקט המבורך (למרות ההנחיות שלך).

כן. אני צועקת עליו. הרבה. מפעם לפעם גם מפליקה. לא יכולה יותר.

זוגיות? מה זה זוגיות? למי יש כוח, מצב רוח, רומנטיקה- יש מילה כזו?

זה בגללו.

זה בגללה.

זה בגללי.

אני צבועה. מחייכת למורה, מחייכת למפקחת, מחייכת למנהלת. נחמדה לכולם. רק שלא יחליטו להוציא אותו מהמסגרת.

אני תוקפנית רק בכאילו. לוחמת רק בכאילו. בפנים אני עלה נידף ברוח.

את בטוחה שאני הדמות היחידה שמבינה אותו. האמת- גם אני לא מבינה בכלל מה הוא רוצה.

אני בודדה. אין לי עם מי לדבר באמת. עסוקה בהשרדות, למרות שאני משוועת לאוזן קשבת.

אני חנוקה. לא מבינה למה הוא לא מתקדם. למה הוא לא מדבר. את שואלת מה נשמע, ואני עונה בסדר. האמת- איזה בסדר ואיזה נעליים. יש לי יציקת בטון שיושבת על הנשמה. אל תאמיני לחיוך שלי. אני יוצאת ממך ובוכה כל הדרך.

חמוד הילד שלך. איזה יופי הוא מדבר, הוא ממש התקדם, כל הכבוד. זה התקליט השחוק כבר שאני משמיעה לכולם. קשה לי לראות את הילד שלך, מתקדם, מתפתח, משוחח. מעדיפה שלא לראות אותו ואת חבריו.

נכון, יש אלוט, יש בית לורן, יש אפי, יש אסים ישראלים, יש קבוצות תמיכה. יש. אז מה? אני צריכה לשמוע גם על בעיות של אחרים? לא.

הסתכלו עליו בסופר? בגינה? ברחוב? כבר לא אכפת לי. (האמת? אני פגועה, כועסת, עצובה).

לא, אני לא באמת אדם אלים ועצבני, פשוט היה יום קשה (ואת בלתי נסבלת עם היציאות שלך)

אני מקבלת אותו כמו שהוא. שמחה על כל התקדמות, אפילו קטנה מאד. (יד על הלב- למה הוא לא יכול להיות כמו...)

מה את מבינה בכלל?

הנה. הדברים נאמרו.

לא שזה עשה את זה פשוט יותר.

אולי אם נשכיל להקשיב מבעד למילים, להבין מבעד לדיאלוג, לשמוע גם את פעימות הלב...