יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

תיקון


התפטרתי היום, אמרה לי הבלונדינית שלי. הילדה שלי המוכשרת, היפה. 
זהו התפטרתי.
שתקתי. חשבתי. ואז אמרתי לה- אני גאה בך.

זה היה לפני שנים. 1975. אני קצינת חן בבית הספר לשריון, עומדת מול מפקד בית הספר. הוא צועק, לא ממש זוכרת למה, ואני, סג"מית צעירה, לא ממש מבינה על מה הוא צועק. אני הרי חנונה אמיתית. עושה הכל לפי הוראות מטכל. החצאית לא קצרה מידי, הנעליים מצוחצחות, כומתה יש, תג יחידה יש. את הקריטריונים קבע ה"סוס הלבן", הרס"ר המיתולוגי של בית הספר לשריון, ואני, עומדת בכולם.
גם העבודה מתקתקת, הבנות בבסיס לא יוצאות מהקופסה.. הכל ככתוב.
אז מה הוא צועק?
לא ברור. אולי אשתו הרגיזה אותו. אולי המפקד שלו ירד עליו, אבל הצעקות מומטרות על ראשי, ואני הולכת ומתכווצת. והמסר המרכזי היה- את מרותקת, לא יוצאת שבת.
היה לי ברור לחלוטין שזו לא אני הבעייתית, אבל שתקתי.. מכווצת...

מאז עברו 37 שנים. ואני עדיין לא יודעת להתעמת עם שכמותו. עדיין לא יודעת לריב עם אנשים אלימים פיזית ומילולית. עדיין מתכווצת כשנתקלת בשכאלה. אח"כ, בבית כועסת על עצמי. הרי המילים הן הכלי שלי בעבודה, בחיים, אני כל כך ורבלית, עם הלך מחשבה כל כך מהיר, למה בסיטואציה בה אני נזקקת לעמוד על שלי, מול אגרסיות, אני מכווצת. 

ואז מגיעה הבלונדינית עם עיני המלאך הכחולות. והבוס שלה צועק. עליה. לא ברור למה. מי הרגיז אותו קודם לכן. זה גם לא משנה.
והיא מישירה אליו מבט כחול וקפוא ואומרת בשקט- עלי לא צועקים.
והוא צועק.
והיא מתפטרת.

ואני גאה בה.