בואו נדבר קצת על הסליחה הזו

הנה הגענו שוב לאותו המקום, ולאותו הזמן, שבו אתם מבקשים סליחה, אני מבקשת סליחה.

 בואו נדבר קצת על הסליחה הזו.

יש סוגים שונים של סליחה.

יש את הסליחה בחפיף. כזו שיוצאת לנו בקלות, בלי מאמץ, בלי להרגיש- דחפתי? וואללה לא הרגשתי. אז סליחה. והנה הופ, עברנו הלאה. כלא היה. אתה שכחת, אני שכחתי. הכל טוב.

יש את הסליחה שסחטו מאיתנו ויוצאת לנו בקלות בלתי נסבלת- חפרת לי מספיק על כמה שפגעתי בך. אז סליחה . טוב? אפשר לסגור את הסיפור הזה? די.

והסליחה שבאה ממעמקי הנפש. שמגיעה עם נצנוץ דמעה או שתיים, ועם חרטה של ממש-  באמת שלא התכוונתי. אני כל כך מצטער.. לא רציתי, לא ידעתי, לא הרגשתי, סליחה אמיתית כזו.

וסליחה שבאה עם יומן שנה. יום הכיפורים בדרך, וצריך הרי לבקש סליחה, כמה שיותר, אז מפרסמים שיר שעוסק בסליחות, תמונה שעוסקת בסליחה, קחו סרטון מצחיק בענייני סליחה, בטוויטר, בפייסבוק, בווטסאפ. כמה שיותר, יותר טוב.

וגם סליחה שמגיעה עטופה בתפילה, בפיוטים, ומגיעה במקומות הקדושים, בבתי הכנסת, בכותל. כזו שמגיעה עם אמונה, עם הרגל, עם מסורת ועם תאריכים ספציפיים בהם ורק בהם מבקשים סליחה.

וגם - סליחה אפשר לזוז קצת, סליחה לא שמעתי, סליחה אתה מפריע לי.

ואני דוקא מחפשת סליחה אחרת. את הסליחה שאיננה. שלא שומעים אותה. שלא משמיעים אותה.

מחפשת סליחה מהורים שכולים שפגענו בכבודם, צעקנו עליהם, השמצנו אותם.

מחפשת סליחה מקהל הנכים שאילצנו אותם לצאת למלחמה נגד עמם שלהם, ורק כדי שמישהו אולי ישמע את קולם. והם חוסמים כבישים, סופגים קללות, וגם תמיכה לפעמים, ורק רוצים טיפה של חוסר התעלמות מנוכחותם.

מחפשת סליחה משורדי התופת, שורדי השואה האיומה ההיא שהבאנו אותם למצב של זקנה מביישת, של פת לחם, וחוסר יכולת להתקיים בכבוד.

סליחה משוחרי תרבות, שביד מזלזלת ובווליום חזק, פסלנו אותם, השמצנו אותם, נלחמנו בהם, בשם פטריוטיות מעושה, וכאילו אהבת הארץ.

סליחה מהדמוקרטיה, ההיא שזלזלנו בכבודה, ובשמה הפכנו עם שלם לשווים פחות ושווים הרבה יותר. לאלה שמעשנים סיגרים, וחוגגים במטוסים פרטיים, עם נהג פרטי, אבטחה, על חשבוננו, ורואים הכל ממרום האולימפוס. 

סליחה מהילדים בעלי הצרכים הקצת אחרים, שזקוקים להתייחסות אחרת, עין מבינה, יד תומכת, סיוע מתווך, שאילצנו את הוריהם לצעוק באולמות הכנסת על מנת שאלו היושבים שם אולי, ינסו להבין, להקשיב, לעשות.

סליחה מהמאמינים בשמאל, בימין ובמרכז, על שהסתנו, סכסכנו, איפשרנו, את המילים המכוערות, השנאה המתפתחת, האיומים חסרי הפשרות.

סליחה מהדת היפה שלנו שהפכו אותך לסמל מסיונרי, ובשמך מפלגים את העם, ולוקחים את הזכות להכתיב לאחר, ולכופף את האחר למה שאתה מאמין בו, ואין בלתי. 

סליחה ישראל. לא לכך פללתי.

סליחה.

גמר חתימה טובה שתהיה לך ישראל.

על אף הכל, אין לי ארץ אחרת.

תמיד, לימדו אותי להגיד שנה טובה בראש השנה...

אז שנה טובה. לי. כן.. לי.

תמיד, מאז הייתי קטנטנה, לימדו אותי להגיד שנה טובה בראש השנה. מה אומרים עכשיו? איזו ברכה מברכים עכשיו? תגידי יפה שנה טובה לדודים...

מכיתה א, בבית הספר התל אביבי היובל, היינו מחכים לראש השנה. קונים סטפה של שנות טובות. יפות כאלה, עם ציורים נאיביים של חיילים ששומרים עלינו, של פרחים וציפורים, של תל אביב הקטנה, של מצעד צהל. ציורים שהיו ממלאים את המסתכל בתחושה פטריוטית ואוהבת ארץ. השנות טובות היו מנוקדות בזהבים ונצנצים. אני, יושבת עם ערימת מנצנצים כאלה, וכותבת שנות טובות לכל חברי ומשפחתי. מאחלת לכולם אושר ועושר, וכל מה שבא ליד.

אז כן. ראש השנה היה חג האיחולים. את מאחלת לכולם, וכולם מאחלים לך. ואני, ילדה צפונבונית טובה, מאחלת ומאחלת לכל מי שרק אפשר.

גם היום. שנים רבות אחרי שנות הנצנוץ, אני מאחלת בכל חג. מאחלת למשפחתי, לחברי, למטופלי, ולכל עם ישראל. רק שתהיה לכם שנה טובה.

השנה באה לי ההארה. אני אמנם מוסיפה ומאחלת לכולם, אבל הנה אני לוקחת פנייה חדה. רוצה לאחל לעצמי. כן, כולם חשובים לי ויקרים לי מאד, אבל, כמו שאומרת חברתי החכמה, 62, זה הגיל שאפשר להתחיל. זה בדיוק הזמן להתחיל ולחשוב על עצמנו.

זה לא היה פשוט. לעבור מחשיבה על כל המסביב, ולהתרכז באני שלי. מידי פעם מתגנבת חזרה החשיבה החוצה, ואני ממרכזת כוחות בלהישאר ולחשוב פנימה.

אז מה אני מאחלת לעצמי..

בריאות מעל לכל. בריאות ומסוגלות להמשיך ולעשות את עבודתי שאני כל כך אוהבת, שבימים אלה אני מבינה עד כמה היא חסרה לי כשאני בנבצרות.

בריאות שתאפשר לי להמשיך לשבת על הרצפה, עם נכדתי האחת , ונכדי השניים שאוטוטו יוצאים לאוויר העולם (חמסה חמסה) ועם כל הבאים בהמשך, להמשיך להשתולל איתם בגן השעשועים, ולטייל איתם בשפת הים, ובשדרות ירוקות.

בריאות שתמשיך ותאפשר לי לטייל עם אוהבי, במקומות רחוקים, להתפעל ממראות הטבע אלה שלא בהכרח ליד הבית,

בריאות שתאפשר לי שלא להיות תלותית באחר, ולהרגיש שהגיל הוא ציין כרונולוגי בלבד.

שמחה. כזו שתטביע רגעים קשים, שתאפשר להיות אופטימיים, שתבנה הנאה גדולה מכל מה שאני עושה, ומתכננת לעשות.

אופטימיות. שתתמוך במאמצים הגדולים שאני עושה לראות את חצי הכוס המלאה, וגילוי נאות, זה לא קל, ולא פשוט כשלא נולדים עם תכונת העליזות הגנטית, כשעצב מתגנב לך לפינות הלב בלי שליטה, אבל מחוייב המציאות.

דרייב שיש לי מלוא חופניים שרק ימשיך ככה. שרק אמשיך כל פעם למצוא לי אתגרים חדשים, רעיונות חדשים, ניסיונות חדשים, וגם אם חלק מהם לא צולחים, להמשיך הלאה. מתי תרגיעי כבר, שואלים אותי בלי סוף, ואני תמיד בדרך לפרוייקט הבא כשיש עוד כמה באמתחת. שלא יפסיק לעולם..

ומנוחה לראש. זה שכל הזמן חושב, בודק, לומד, מנסה, מתעצבן, מאושר, דואג, לחוץ, שילמד גם לנוח קצת לפעמים, להתרוקן קצת, לאסוף אנרגיות חדשות.

אז שנה טובה שתהיה לי.

וכיוון שזה חזק ממני, שנה טובה שתהיה לכולנו.

חתונה, הוא אמר.

כבר לא ספוילר. עכשיו הסיפור במלואו. 
התרגשתי. מאד התרגשתי. ושמחתי גם. מאד.
זה התחיל לפני חודשיים. אני אמרתי, תקשיב, ארבעים זה לא צחוק. והוא אמר נחגוג.
אני אמרתי, נעשה אירוע? והוא אמר- חתונה. לא אירוע. חתונה שנייה.
אירוע. אני אמרתי. חתונה הוא אמר. שחזור נדרים.
ככה זה התחיל. 
זה קרם עור וגידים, כשששת המופלאים שלנו, הרימו את הכפפה. אתם תבחרו את מה שאתם רוצים, ואת מי שאתם רוצים, ואנחנו אחראים על ארגון הערב. ככה הם אמרו.
ואני, שקשה לי לפזר סמכויות, או לשחרר שליטה. שחררתי לגמרי. בחיי.
זה קרה בערב יום שישי. 25.08.17. 
אספנו את כל מה שאנחנו אוהבים. אנשים אהובים, אוכל טוב, מוסיקה טובה. 
70 אנשים. מעט בני המשפחה שיש, והרבה הרבה חברים טובים שהולכים איתנו כבר שנים.
אוכל מעולה שמשאיר טעם של עוד.
זמרת נפלאה, שכבר מזמן הפליאה אותי בשירתה, ושירים שאנחנו אוהבים במיוחד.
מילים שכתבתי לו, ומילים שהוא כתב לי, ואליהם התווספו שתי טבעות חדשות שקנינו זה לזו וזו לזה.
מקום, לארוע (לא ארוע, חתונה, הוא אומר..) שהתאים לנו ככפפה ליד, והעניק הרגשה של בית..
וצלם, שהתרגש לא פחות מאיתנו ודמע לא פחות מאיתנו מעצם הארוע.
והיה נפלא. מרגש, שמח וקסום. כל מה שרק פינטזתי לי התגשם בגדול. הרגשה של אופטימיות, אושר, אהבה באוויר. אנשים מחויכים, אנחנו בחולצות לבנות, וערן עודד ומיכל שלנו, שמדברים על הוריהם כמודל לזוגיות טובה בשבילם.
דמעתי.
אז תודתי הענקית נתונה לילדי, דדה וערן, ליסה ועודד ומיכל ועידן, ולנכדתי קייטי שעמלו ועבדו על מנת שהערב יהיה כל מה שרק חלמנו שיהיה. היה ערב מופלא. שלא ישכח. אוהבים אתכם מאד.
תודה גדולה לכל מי שהגיע, לשמוח בשמחתנו. אתם יקרים לליבנו, ואנחנו שמחים ללכת אתכם יד ביד, לאורך השנים. עם השנים, אנחנו רק הולכים ומשתבחים. 
תודה לאלעד ויולה, מ"הילדה" על ערב מושלם, אוכל מדהים כמו שרק מסעדת עדנה מסוגלת לעשות.
תודה ענקית ליונית שקד גולן, (ולגיטריסט והסאונד מן שהגיעו איתה), שנאותה להגיע ולקחת חלק דומיננטי בשמחתנו, הפליאה לשיר כהרגלה, וריגשה אותנו מאד. יונית- את נהדרת.
תודה לליאור ניר הצלם, (ולצלם הוידאו שאיתו) שהתרגש איתנו ביחד, ולבת זוגו נטע-לי שחיברה בינינו. ליאור, מאחלת לך רק טוב. 
והכי חשוב- תודה ואהבה לזה שאיתי, ששורד אותי כבר 40 שנים, ובהצלחה גדולה. 
החיים יפים.