יום חמישי, 26 בינואר 2017

תהא מנוחתך רגועה, מלווה בריחות משכרים של אוכל הונגרי...

את.
את שנולדת בסיגט טרנסילבניה, ובגיל 19, הגעת עם אמך ואחותך הצעירה ממך לאושוויץ, וככה נלקחה ממך תקופה נפלאה של נערות והתבגרות .
את שבאושוויץ עבדת במטבח, וברגעי גבורה שלא יאמנו בסיטואציה הלא שפויה הזו, גנבת צלוחית מרק בשביל אמך ואחותך ששהו בבלוק 10. נתפסת, ועל צלוחית המרק הדליל שניסית להביא להן, הכו אותך מכות נוראיות שחסלו את סיכוייך ללדת ילדים.
את, שתמיד היית אישה מלאה, שיצאת חולה ורזה מאושוויץ, ולמרות זאת תמכת בשארית כוחותיך באחותך ואימך גם כאשר עליתן לארץ ופוניתן למחנה מעצר בקפריסין.
את שאהבת כל כך ילדים, וכאשר הבנת שאין לך סיכוי לילד משלך, חשבת על אופציית אימוץ, שנשללה חד משמעית על ידי בן זוגך, שטען שאם אלוהים לא נותן לך ילדים משלך, אז לא יהיו ילדים. עד יומך האחרון לא אמרת דעתך על ההחלטה שנכפתה עליך, ושמרת אותה בליבך.
את , שהיית לי אמא, כשאחותך, אמא שלי, לא יכלה לתפקד בגלל מצבה אחרי מחנה התופת. לקחת אותי תחת חסותך, בהמון אהבה. שכל זכרונות הילדות שלי מחוברים אליך, שההכלה, החום, הפקחות, ההומור, והפלפליות (או יותר נכון הפפריקה החריפה) שהיו בך, ליוו אותי תמיד.
את שהמטבח והבישולים ההונגריים שלך היו שם דבר, שארוחה אצלך היתה חגיגה לחיך, שאני עדיין יכולה לראות אותך אוכלת פלפלים חריפים כמו גרעינים, שכמות החברים והחברות שהיו היו נתון להערצה.
את ששמרת על ההבנה והקוגניציה כמעט עד הסוף, אבל הגוף בגד בך, כל כך בגד בך, שגם כשכבר לא יכולת ללכת, או לשבת, או לראות או לשמוע, דאגת להגיד לנו ש-הכל בסדר.

הלכת לעולמך לפני שבוע. והיום, אני, שבית קברות וקברים אף פעם לא דברו אלי, מצאתי את עצמי בדיוק שבוע אחרי פטירתך, יושבת על ערמת האדמה שליד קברך, שעדיין אין לו מציבה, ורואה אותך מול עיני, ושומעת את ההונגרית העסיסית שהיתה לך, ומתגעגעת אליך. כל כך.

תהא מנוחתך רגועה, מלווה בריחות משכרים של אוכל הונגרי, שמחת חיים כמו שרק לך היתה. ואהבה. 
המון המון אהבה.