אז אולי בכל זאת יש עתיד?

הרבה התלבטתי אם להיכנס לפינה הזו..
אבל כנראה שזה חזק ממני...

נכון- הוא צעיר.
נכון- הוא לא פוליטקאי מנוסה.
נכון- יתכן והוא יעלה כמטיאור וירד כמטאור.
נכון- יש מבוגרים ממנו, מנוסים ממנו, צבועים ממנו, מניפולטיבים ממנו, רודפי כסא ממנו, כאלה שהסיכוי שלהם אולי גדול יותר בזכות (או לחובת) כל הסופרלטיבים הללו.
נכון הוא יפה/חתיך/כותב מעולה/ ועוד כהנה.
נכון הוא לא אבא שלו.
נכון שהוא (גם הוא) חוטא בפליטות פה וקולמוס פה ושם.

אבל- 
במצבה העגום של המדינה, כשחצי מהמאכלסים את בתי המשפט הם מטובים הפוליטיקאים, 

במדינה שמתנהלת על "סמוך", "אל תידאג" ויהיה בסדר", (מילים שמכניסות אותי לסטרס מטורף), 

במדינה בה ילדי נושאים בנטל המילואים , בעוד אחרים נהרגים באוהלה של התורה (שכבודה במקומה מונח), במדינה בה לילדי אין כל סיכוי להשיג קורת גג משלהם למרות עבודה במשרה מלאה וחצי, 

במדינה בה השגי התלמידים מעולים רק בזכות העובדה שנאמר לחלשים ביניהם להישאר בבית ביום המבחן (בדוק), 

בעת שבה אני, כציונית נלהבת, לא מזדעזעת מהאופציה להגר לחול, כי כלו כל הקיצין, כי נמאס, כי אי אפשר יותר, 

הוא יקבל את הקול שלי. אני אשים "פה" במעטפה. אולי..באמת אולי, יש עתיד לנו לכולנו. ורק בגלל שאריות האופטימיות שהנה הגיע קול שפוי, עם כוונות טהורות, אני אצביע בשבילו.

בגללך...

בגללך, אמרתי לה. את גבוהה, יפה, רזה. תמיד היית.. ואני לעומת זאת תמירה בגובה 164, רזה אף פעם לא הייתי, מרופדת כן, אבל מהזוית שלך, מהעיניים  של אישה רזה, הדיאטות היו רמזור בשבילי, הבת שלך, מאז אני זוכרת את עצמי...

יכולתי להיות עגלגלה ומאושרת בחלקי , המשכתי להתלונן, במקום עגלגלה ומתוסכלת,  זה בגללך...

והיא הסתכלה עלי, במבט נבון של אישה בת 88, שראתה כבר הכל, ואמרה בשקט- או קי.. בגללי...זה בסדר.

ובחילופי דברים אלו בעצם נגענו במהות ההורות. אנחנו פועלים מול ילדינו, איך שאנחנו מבינים, הכי טוב שאנחנו יכולים, מתוך מטרה ואמונה שזו הדרך, שאנחנו רק רוצים בטובתם, שאנחנו אוהבים אותם בלי סוף, ואז מגיע הרגע שהם מסתכלים בנו ואומרים- "בגללך..."

רשימת ה"בגללך" שלי ארוכה.

בגללי גם הצאצאים שלי נאבקים בדיאטות . (ברור שהייתי צריכה לבשל אחרת, להרגיל אחרת, להתעקש יותר, להתעקש פחות, לוותר, לא לוותר, ועוד כהנה..)

בגללי הצאצאים שלי סובלים (זו המילה המתאימה?) מגמישות יתר במפרקים...

בגללי הבן שלי מנגן היום רק על פסנתר, גיטרה אקוסטית, גיטרה קלסית, גיטרה חשמלית, ולא על תופים (כן, העזתי ואמרתי שתופים לא יכנסו הביתה..)

בגללי קשיי הקשב והריכוז, מלווים גם את דור ההמשך...חוסר היכולת להתרכז לאורך זמן בהרצאה משעממת, להקשיב למונולוגים חשובים ארוכים ומונוטוניים, לראות סרט מופת בשחור לבן שמתקדם לאט מידי...(איזה ירייה שתיים בסרט פעולה , או איזה מתקפת חייזרים צמאי דם אנוש, בסרט מדע בדיוני, תמיד מחזירים אותי לחיים).

בגללי, דור ההמשך מאופיין ברגישות לאנשים, כזו שמאפשרת קריאת כוונות גם מתחת למילים, וכתוצאה מזה, מפגין ביקורתיות יתר, וחוסר סבלנות לאנשים שאומרים הפוך ממה שהם חושבים, או חוסר חשק להימצא בסיטואציות חברתיות המצריכות סוציאליזציה מאולצת ...

בגללי חלקו של דור ההמשך, זקוק לאדרנלין מתמיד, מתקשה להתמיד ברוטינות שגרתיות, קם לחיים בסיטואציות של סטרס, שינויים, ויציאה מהרגיל והיום-יום. (מלחמת המפרץ? אזעקות? )

בגללי חלקו של דור ההמשך (זה שירש את הגנים שלי) מאבד את הצפון תרתי משמע כל פעם שהוא נאלץ לנווט, וה wase לא צייתן.. (לאחרונה איבדתי שליטה כשה- wase החליט אצלי בטלפון שהוא מסתפק בשרטוט מפה, ומוותר על הוראות קוליות...והיה ברור לי שככה אני לא אגיע לשום מקום)

כל פעם שהמילה –בגללך- נזרקת לחלל האוויר אני מבקשת מילדי, להוסיף עוד שורה לרשימה שהולכת ומתארכת.

אז כנראה אני לא עושה את זה טוב יותר מהורי אלא אחרת. וילדי לא יעשו את זה מוצלח יותר אלא שונה. ומהות ההורות זה לטעות לפעמים, להצליח לפעמים, ולעשות כמיטב יכולתנו.

גם הם, דור ההמשך, יעשו את הכי טוב שידעו.

גם הם יונצחו ברשימת ה-בגללך, על ידי ילדיהם.

ולמרות רשימת ה-בגללך הארוכה, אני מסתכלת עליכם היום, שלושת ילדי, בגאווה ובשמחה. נכון, לא המצאתי את ההורות, וגם מערכת החינוך לא מלמדת איך להיות הורים. אבל- בסיכומו של יום, עשיתי עבודה לא רעה.. נכון?

מראה שחורה

הפעם- לא אני כתבתי.
אבל קראתי ולא היתה לי מנוחה.
"מראה שחורה" אפשר לקרא לזה.
פוסט שפרסם בפייסבוק omer ori.

הריהו לפניכם. לא נגעתי.

אתמול בלילה נסעתי הביתה ועברתי דרך רחוב הראה ברמת גן. מחוץ לבית החייל עמד חייל עם מלא תיקים וביקש ממני לעצור. הוא שאל אם אני יודע אם יש מפה אוטבוס לפלורנטין בת״א, ואמרתי לו שלא, אבל אקפיץ אותו עד לרחוב הראשי. הוא היה נסער ושאלתי אותו מה קרה. הוא סיפר שהוא בכלל ממושב בצפון וגם משרת בצפון אבל שלחו אותו מהיחידה שלו למשימה בתל אביב ועכשיו כבר אין לו איך לחזור הביתה או לבסיס. הוא הגיע לבית החייל ברמת גן, אבל כל מה שהיה לו בארנק היה עשרה שקלים. פקידת הקבלה, או איך שלא קוראים לזה, לא הסכימה שהוא ישן שם בלי לשלם, והאופציה היחידה הייתה אישור ממשקית התש של הבסיס. הוא ניסה להתקשר אליה, אבל היא לא ענתה. בלית ברירה, הוא ביקש להישאר בלובי על הספה לכמה שעות עד שיוכל לחזור חזרה הביתה בבוקר. פקידת הקבלה פשוט אמרה לו לא (במילים אחרות: זרקו אותו משם) והוא ניסה להתקשר לאנשים שהוא מכיר מהבסיס שגרים בתל אביב כדי שיוכל להעביר אצלם את הלילה. למזלו, הוא מצא אחד כזה שגר בפלורנטין, אבל הוא לא מצא איך הוא מגיע לשם. אף נהג מונית שעצר לא היה מוכן לקחת חייל שנזרק זה עתה מבית החייל לפלורנטין עבור העשרה שקלים שנותרו לו.
הגענו לכביש הראשי, ואמרתי לו שאם כך, אני אתן לו כסף כדי שיוכל לישון בבית החייל. הוא לא הסכים לחזור לשם ואמר שהוא כבר ירד כאן ויסתדר להגיע לחבר מהבסיס. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה אחרי 1 בלילה ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני משאיר אותו כך סתם ולקחתי אותו לפלורנטין.
בדרך לא הפסקתי לחשוב על כמה אכזריות יש בנו, בחברה הישראלית. איפה המפקדים שלו? איפה האחראי על בית החייל עם קצת רגישות לזרוק חייל תקוע באמצע העיר באמצע הלילה? איפה הרגישות של נהגי המוניות לעזור לחייל שנתקע באמצע הלילה בלי כסף?
וכמה אירוני שדקה לפני שאספתי אותו, בחור חרדי ניסה לעצור אותי ולבקש טרמפ. לא עצרתי, הוא הרי כבר מקבל כסף למונית ממני כל חודש, ב-10 לחודש ליתר דיוק...
בחזרה לפלורנטין. הגענו למקום, החייל ירד מהרכב והודה לי. התחלתי בנסיעה, ואחרי כמה דקות גיליתי שהוא השאיר לי משהו על המושב.
אתם כבר בטח מנחשים.
מטבע של עשרה שקלים.
ישראל 2013- תסתכלו על עצמכם במראה.