לטרון. 45 שנים לקרב.

עוד יום, שבו מתאספים כולם. באתר יד לשריון בלטרון.

ליד קיר השמות הגדול קבוצת תגלית שרים- עוד אבינו חי..

ובני השישים פלוס מביטים וממשיכים הלאה. אזכרה ללוחמי גדוד 79. החווה הסינית.

כמו בכל שנה. מתאספים, מדברים, ומבינים שהקרב ההוא לא נגמר ולא ייגמר אף פעם.

ורשימת השמות ארוכה וכואבת כמו תמיד.

פחות מספרים קרבות הפעם. יותר פותחים את הנפש. מספרים על חוויות הקמ"ט, על התלבטויות של פיקוד שעדיין צעיר מנשוא, על שכול שלא נגמר אף פעם, על געגוע שלא יכול לבוא על ספוקו.
ובאולם הגדול, בין תפיחות על שכם חברים ותיקים, בין שיחות על מה שהיה, ומעט על מה שעכשיו, תלויים כמה מילים על הקיר. מילים שנכתבו על ידי בחור צעיר מאיתנו, צעיר מאד, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. והמילים הללו, שכתב נועם גולדמן ז"ל, מתאימות כל כך למה שהיה, למה שעכשיו, וגם למה שיהיה...
והנתינה. הנתינה שהיתה כל כך משמעותית בימים הבוערים של אוקטובר 73.