ואז היא ביקשה ממני להקריא את החיבור בפני הכיתה. כיתה ו'. בית ספר היובל. הייתי נבוכה למדי. קמתי , הקראתי. אני לא זוכרת מה היה כתוב שם. על הדף הלבן במחברת לפני עשרות שנים. מה שאני זוכרת את הדממה, את העיניים המקשיבות של אלה שבדרך כלל היו עסוקים בלהפריע למורה. בדיעבד, אני מבינה שאז זה התחיל. ההבנה שלמילים כתובות יש כוח. שהן מסקרנות, נוגעות, מקשיבות, מדברות.
את
הארה שהניעה אותי לכתוב בלוג, אני זוכרת במדוייק. הרצון לכתוב, דגדג ולא הרפה. לא
ידעתי מה אכתוב שם, אבל הייתי בטוחה שאכתוב. והרבה. היום אחרי הפוסט ה-170, אני
יודעת שזו לא היתה התלבטות, לא היתה לי את הפריבילגיה להחליט אחרת. מילים אצלי זה
הערוץ המועדף. זו ונטילציה, זו רווחה, זו נשימה.
מה
שהבנתי במרוצת השנים, זה שהכתיבה משחררת. הכתיבה זורמת בקלות גם כשלנשמה קשה, גם
בימים מורכבים, גם כשהעיניים דומעות, גם כשהגוף דואב. כשהחיים לא מקלים עליך,
כתיבה תומכת. יש שפונים לעזרה נפשית. אני פונה לכתיבה. כותבת לעצמי, כותבת לדף,
כותבת למי שיקרא.
ההחלטה
לכתוב בגוף ראשון, נובעת מהצורך האינטנסיבי שלי בכנות. בשקיפות. את הספר הראשון,
ספר מקצועי, (הספר "אומנות השילוב", שראה אור בהוצאת ניב), היה לי ברור
שאכתוב בגוף ראשון. את הספר השני (על חייה של אמא כשורדת שואה, וחיי שלי כדור שני,
שנמצא בתהליך הוצאה לאור) כבר לא היה לי ספק. גוף ראשון כמובן. והספר השלישי (בלי
ספוילרים, שנכתב בימים אלה ממש), כמובן בגוף ראשון. בכתיבה בגוף ראשון גיליתי את
האינטימיות הגבוהה ביותר. זו אני. גם אם קוראים לי רונית, וגם אם קוראים לי נועה.
ומי שקורא פוגש אותי לא רק דרך הרעיונות, אלא דרך הקשיים, השמחות, התובנות
והשאלות. החיים עצמם.
וכך,
המילים הכתובות הפכו למקלט שלי, לפינה שלי, למרחב שבו אני יכול להיות כנה עם עצמי
לחלוטין.
אני
קוראת לא מעט פוסטים של כותבים שונים. בינהם מוכשרים מאד. המסר המרכזי הוא- כתיבה
זו עבודה. הקפד על שעה קבועה ביממה שבה אתה כותב. אל תחכה למוזה. התייחס לכתיבה
כאל מטלה יומיומית. משימה בלוז.
אצלי
זה לא ככה. זו לא משימה. זה לא בלוז. זו מכונת ההנשמה שלי. כשאני כותבת, יש שקט.
לא מסביבי, אלא בתוכי. השורות מסתדרות, המחשבות מתארגנות, ואני מרגישה שהצלחתי
לתפוס רגע שהיה בורח לי. זה צורך. הדף (במקרה שלי מסך המחשב), סובל הכל. את
הדילמות, את חוסר הסדר, את חוסר ההבנה ולפעמים גם את השברים. אחרי הכתיבה, הכל
נעשה קל יותר, משוחרר יותר. האוויר נקי יותר.
אז אני
כותבת.
ו
