שנתיים. זה הרבה או מעט?
אנחנו בריות סתגלניות. קורה משהו, ואנחנו מסתגלים. מתרגלים.
אז בשנתיים האלה, מאז חודש שבט 2020, תרגלתי לא מעט התרגלויות.
התרגלתי לעובדה שהעולם שייך לצעירים, ואני כבר, איך נגיד? אולי צעירה
בנשמתי. .
התרגלתי לכאבי הפרקים של הבוקר, לחריקות הברכיים, לתהליכי ההשמנה
ולהרזייה שמגיעים לחילופין, לקמטים, להשקעה החודשית בצבע לשיער.
התרגלתי (בעצם לא בטוח..) לעובדה ששליש ממשפחתי החליטו לנהל את חייהם
רחוק מאד ממני, בנאשויל טנסי.
התרגלתי לנהל את חיי בכפוף להתפרצויות הווריאנטים השונים, לעובדה
שלטוס לטייל זה כבר לא מובן מאליו, וכנל לצאת למסעדה או להופעה טובה שמרוממת את
הנפש.
התרגלתי למסיכה המגבילה כל כך שאני נדרשת לעטות בחלק גדול מהיממה, ולנסיונות
הנואשים שלי לזהות אנשים באמצעות העיניים בלבד ולקושי בלקרא את האדם העומד מולי כשהוא
עוטה את הסמרטוט הזה על פניו.
התרגלתי בכאב ובצער אין סופי לעובדה שאמא כבר לא מזהה אותי, לא את
ילדי, וגם לא את עצמה.
לכל אלה התרגלתי. לא ברצון, בלי התלהבות, אבל התרגלתי.
אבל לזה לא מתרגלת ולא אתרגל.
לעובדה שאי אפשר להתקשר אליך לקטר, לעשות ונטילציה, או פשוט לשמוע את
חוות דעתך.
לעובדה שאי אפשר לצחוק איתך ביחד על המסביב, כי גם אני וגם אתה יודעים
שזה ישאר בינינו.
לעובדה שביום הולדתי רבע לשבע בבוקר לא מגיע טלפון יום הולדת שמח ממך.
לעובדה שאני, מצאתי לי את האח המוצלח ביותר שאפשר, ואז איבדתי אותו.
לטיולים, להדרכה, לקול שלך, לויכוחים איתך על הכל ועל כלום, לעקשנות
שלך, לתמיכה שלך, להרגשה שאם פעם צביקה אני או ילדינו נזדקק לתמיכה אמיתית אתה שם בשבילנו.
כבר הוכחת את עצמך לא פעם.
למלפפונים החמוצים שלך, לחצילים החריפים, לדג החריף, עוגיות
מזרחיות עם שומשום , לחומוס, לעוגיות
הקצף, לחרוסת, לכיסונים עם תפוחי האדמה.
ושומעת אותך עכשיו אומר לי- אוחתי, דריי נישט קיין קופ. מחר אני בשוק, בעוד כמה ימים אני מביא
לך מלפפונים חמוצים. מה הסיפור.
רמי- לא מתרגלת לכך שאתה
איננו.
לא מתרגלת.